"יום הורים" / ליאן

נכתב על-ידי: ליאן

דירוג: PG13

ז'אנר: ג'נרל. נגיעות הומור.

שיפ: כללי

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג 

על הפאנפיק: זהו הסיוט של כל תלמיד. בשביל הארי במיוחד

"יום הורים" / ליאן

הארי באמת חשב שהוא לא ישרוד את אחר הצהריים הזה.  

הפעם האחרונה שהוא חש כל כך כאילו רצה למות, הייתה בשבוע שעבר כשהתיישב בטעות על סקרוט-פוץ-תחת שהאגריד שחרר מקופסת העץ הגדולה שלו, והניח על הספה המאובקת בחדר ההארחה.  

הוא היה מעדיף את הסקרוט-השרוט-על-פני-הסיוט; וזה פשוט כי אין צורה אחרת להגדיר את אחר הצהריים הזה.  

הילד שנשאר בחיים הסתובב בכיסאו, לא מישיר פנים אל הקוסם שישב בצדו השני של השולחן, שנראה מרוצה מעצמו בצורה נדירה. נראה כאילו זה היה אחד מרגעי השיא בחייו, והדבר גרם להארי לזעוף עוד יותר.  

הילד הפנה פניו שמאלה, אל השולחן שלידו, והתרגז עוד יותר למצוא את דראקו מאלפוי צוחק ברשעות.  

הארי התאפק לא לנחור בבוז. אם הוא חושב שהוא ייצא בחתיכה אחת מהיום הזה, מאלפוי צריך לחכות עוד עשר דקות, שתהיה תחלופת תחנות.  

הוא לא יכול לחכות לראות מה יקרה ברגע שפרופסור ספראוט תשב ליד השולחן שמולו. לקח לה כמעט שעה להסיר את שיקוי שעוות האוזניים מהמגבעת שלה אתמול. התעלול ששלישיית הבלונים- דראקו, קראב וגויל עשו לה יכול לעלות להם ביוקר.  

לצד מאלפוי ישבה אמו, נרקיסה, והנהנה במרץ כמו כלב לדאשבורד של מכונית ישנה. מולה ישב פליטיק, הראש שלו בקושי מעל השולחן, ועבר על הציונים של דראקו בחודש האחרון. 

הארי שחרר נהמת אומללות.  

יום הורים.  

מי חשב על זה? זאת אומרת, הארי תיאר לעצמו מצב היפותטי בו מזמינים הורי תלמידים להוגוורטס בשביל לספר להם ולעדכן אותם על התקדמות הילדים, אבל הוא אף פעם לא חשב שהמצב הנוכחי באמת עלול לקרות. 

ממש לשמאלו ישבה הדודה פטוניה, פני הסוס שלה פחוסים מתמיד, ושאבה את התה הרותח שלה כמו מפוח גינה עצבני ורועש. מולה ישב סוורוס סנייפ- מתוח, חמור סבר, עם חזות כמו של פקיד שומה בימים רעים- והחל לספר ולשטוח בפניה בפרוטרוט את מעלליו של אחיינה.  

מסוג הרגעים שבהם התחשק להארי לרוץ לוולדמורט למקלט מדיני.  

כשנשלחה ההזמנה לפריווט דרייב, הארי לא באמת ציפה לקבל תגובה כלשהי, ובטח שלא לראות את דודה פטוניה בהוגוורטס. הוא כבר עמד לשאול את פרופסור מקגונגל באיזו מציאות אלטרנטיבית נחת לפתע כשראה את דודתו השנואה בטירה, אך הוא תיאר לעצמו ששאלה כזו יכלה להיחשב כהתחצפות.  

הוא אפילו ניסה לשאול איך שכנעו את הדודה פטוניה להגיע, אבל מבט אחד לעבר גרם לו להעדיף ולסתום את הפה. הוא הבין שזה קשור איכשהו בדוד ורנון וצמרור ננסי.  

עכשיו רק נותר לו לעבור את הסיוט הזה. דודתו הלא-יקרה-בעליל והמורה השנוא עליו ניהלו שיחה ארוכה ושקטה. הארי קיבל את הרושם שהם הכירו זה את זה (בהתבסס על המרמור ההדדי שנשקף מעיניהם כשראו האחד את השנייה) אבל בחיי שהוא לא יכל לחשוב מהיכן.  

במשך חמש הדקות האחרונות סוורוס עדכן, או ניסה לעדכן את פטוניה על מצבו של הארי בבית הספר. הוא כמובן לא חסך בעלבונות, לא כלפי הילד ולמרבה הפלא, לא כלפי פטוניה עצמה. 

"את חייבת לשתות את התה בגועליות כזו?" הוא התריס בשקט האופייני לו לפני דקות מספר, "עכשיו אני מבין מאיפה פוטר קיבל את נימוסי השולחן הזוועתיים שלו."  

רעש המפוח התגבר בתגובה.  

"כפי שאמרתי קודם," סנייפ עיקם את פניו, הבעה שבאה בהתאמה מוחלטת למבטו של הארי שרצה לברוח משם כל עוד נפשו בו, "לאחיין שלך אין ציונים טובים בשיקויים. זה בלשון המעטה. הוא מסרב ללמוד ולהכין שיעורי בית, הוא מפריע תמיד למהלך השיעור וממשיך לזרוק מצרכים בלתי רלוונטיים לקדירה שלו בכל הזדמנות. הוא פשוט אסון מהלך. אין לו ולו הערכה מינימלית למקצוע המכובד הזה."  

אוי, זה לא נכון! הארי כן העריך שיקויים... בערך כמו שהוא העריך שיער שמסתדר בבוקר, אוכל כל יום בבית הדרסלים ומורים להתגוננות מפני כוחות האופל שמחזיקים מעמד יותר משנה, אבל עצם העובדה שהוא העריך משהו לא באמת הפך אותו לקל יותר; סנייפ עצמו ידע את זה, והוא התעקש להכשיל אותו.  

"ושאני לא אזכיר בכלל את היותו פרחח מרושל ובלתי נסבל," המשיך סוורוס במסע העינויים שלו, "מזל שיש לנו גלימות בשיעורים, שעוזרות לו להסתיר קצת את ההופעה החיצונית. במשך כל יום, כל היום, הוא נראה כמו מישהו שדורש שידחפו אותו לאמבטיית קצפצפת."  

"הממ..." אשת הסוס פחוסת הפנים מלמלה, "מזכיר קצת אותך, סוורוס?" היא נראתה משועשעת מהעניין הזה.  

סנייפ קצת פחות.  

"יש לי פתאום חשק עז להשתמש בך כחומר גלם לשיקויים שלי, טוני", הוא סינן בכעס. 

"אתה לא תעז!" היא נשפה חזרה.  

"את רוצה לנסות אותי?" הוא המשיך, "זה לא עבד לך טוב בפעמים הקודמות."  

היא השתתקה ושילבה ידיים על החזה. "אז מה ב... שיקויים האלה, שהוא לא מסתדר? לא שאכפת לי יותר מדי, כן."  

"הוא לא מצליח לייצר נוגדן לאבעבועות."  

"גם אתה לא הצלחת," ירתה פטוניה באוויר, "בגלל זה בקיץ ההוא כשראיתי אותך התחלתי להתגרד במקומות שלא ידעתי שקיימים. נראית כמו כלב דלמטי, מנוקד כמו...-"  

"אני מציע לך לעצור כאן, פטוניה." הוא ענה באזהרה. בשלב הזה פניהם התקרבו כל כך זה לזה באיום שהארי כמעט חשב שכוונותיהם אחרות.  

"קוף"  

"סוסה"  

"שימפנזה"  

"צפרדע," הארי קרא לפתע, ומצמץ. הוא הפנה חזרה את גופו אליהם, ראשו מוטה הצידה בסבלנות. כך גם ראשיהם של שני המבוגרים, שהתמקדו בו עכשיו. סנייפ נראה כעוס במיוחד.  

"מה אתה מתערב, מה?"  

"חשבתי משחקים ב'ספארי', לא ככה?" הוא שאל, והשניים גנחו, כל אחד נשען חזרה בכסא שלו.  

פטוניה פנתה אז להארי. "ילד, אנחנו הסכמנו לשלוח אותך לבית הספר הפריקי הזה לא בשביל שגם פה תעשה לאנשים בעיות. הם עוד עלולים להחזיר אותך; סוורוס היה מת להיפטר ממך, רואים את זה על הפרצוף שלו. אתה רוצה לחזור הביתה?" 

הארי הניד ראשו לשלילה בחוזקה.  

"אז תנסה ללמוד כמו שצריך בשיעור שלו," השיבה פטוניה בקול קר ומנוכר, "טוב שורנון לא פה לשמוע איזה מן ילד אתה."  

זה היה תורו של הארי לשלב ידיים על החזה ולרטון. "אני בסדר גמור," הוא מחה בעקשנות, "זה סנייפ שמתנהג אלי ככה. אני לא עשיתי לו שום דבר."  

"שקט, פוטר. פעם אחת תלמד לסתום את הפה ולכבד את המבוגרים ממך," קולו של סנייפ נטף ארס.  

"למאלפוי אף פעם אתה לא עושה בעיות," הילד הנהן לכוונו של בן כיתתו מסלית'רין, "הוא זה שזורק לי דברים לקדרה, אבל אתה מתעלם, ועכשיו אתה מספר דברים לא נכונים לדודה שלי. אתה יודע מה היא תעשה כשהיא תגיע הביתה?"  

עיניו של סנייפ הצטמצמו. פטוניה, מבחינתה, פנתה להביט לימינה, מבחינה בדראקו ונרקיסה מאלפוי, ששוב חזרו להקשיב לפרופסור פליטיק בריכוז. "ממממ," היא חשבה בקול, "הם נראים אנשים מכובדים. אתה רואה?" היא בחנה את מאלפוי הבן, "ככה ילדים מבית טוב צריכים להתנהג. הוא נראה הרבה יותר נורמלי ממך, ילד" היא המשיכה לבחון אותו. "אולי חוץ מהשיער. הוא משתמש בשמפו שלך, סוורוס?"  

עיניו של סנייפ רשפו.  

הארי הסתובב שוב כשגבו מופנה אליהם, זרק ידיו למעלה, לאיזה מושיע בלתי נראה וצעק- "הצילו!"