"בוא אתי" / ליאן

שם הפאנפיק: "בוא אתי"

שם הכותב: ליאן

דירוג: G

ז'אנר: דרמה, טרגדיה

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג, ויקטור הוגו

הערות: הפאנפיק הזה הוא סונגפיק. זאת אומרת שהוא מבוסס על שיר. השיר שבחרתי בוא הוא "Come With Me" מהפינאלה של "עלובי החיים". הוא שיר שדמיינתי אותו היטב משתלב ברגעים האחרונים של סנייפ בצריף המצווח.

אני לקחתי את השיר ותרגמתי אותו מאנגלית, לא לפי התרגום המובנה הידוע, אלא תרגום שלי, לכן הוא מעט שונה. כל הזכויות של השיר שמורות כמובן לויקטור הוגו ומחזאי הספר לדורותיהם. שום דבר לא שייך לי באמת. 

הקטע מהסרט ממנו לקחתי השראה- https://www.youtube.com/watch?v=7dFIz5ZG4DQ

אשמח לתגובות

את הכאב של ניביה הארסיים של נגיני סוורוס סנייפ חדל להרגיש כדקות בודדות לאחר הנשיכה. במקום הכאב קור מקפיא הציף אותו, קור שהתפשט מהצוואר אל כל הגוף. נשימתו הפכה שטחית והוא החל לחרחר במה שהוא ידע שהן נשימותיו האחרונות.

ראייתו הפכה מטושטשת תוך שניות, גופו היה מוטל כנגד קיר הצריף המצווח, אדון האופל נעלם באותה פתאומיות כתמיד, והוא נשאר למות בבדידות, מוטל כמו פסולת במקום בו לא רצה להיות אפילו בימים הטובים.

סוורוס לא היה תמים. הוא ידע שהסיכויים שלו לשרוד את שעותיה האחרונות של המלחמה היו אפסיים. אבל הוא באמת ובתמים קווה לראות את תבוסתו של אדון האופל. הוא רצה לראות את הניצוץ הרע בעיניו כבה ואת ההבנה שהפסיד.

הוא לא ציפה לסיים את חייו כך.

הוא מצמץ חלושות אל מול האור החלוש והמרצד על פניו, כשלפתע חש בנוכחות לידו. הוא ידע מיד במי מדובר.

פוטר.

סוורוס לא ידע עם לצחוק ללא הומור או לזעוק בחמה. מכל הקוסמים, דווקא היה זה פוטר שצריך לראות אותו ברגע ההשפלה הזה. אין גבול לציניות והאכזריות של הגורל.

הוא כמעט ציפה שהילד יעמוד מעליו בלגלוג ושמחה לאיד (ללא ספק מה שאביו היה עושה), אבל במקום זאת, הוא רכן מולו, והביט בו במבט משונה, כמעט מרחם.

צער וכאב נשקפו בעיניים האלה.

סוורוס נזכר לפתע במבט אחר שהיה דומה למבט הזה, הבעה שלא ראה כמעט שמונה עשרה שנים.

לילי.

לילי שלו. הייתה זו הבעה שהיא הייתה לובשת על פניה כל פעם שמחתה דמעות מעיניו או נגבה את חבורות הדם מגופו לאחר שסיפר לה בבושה על ההתעללות שספג מאביו.

לא מבט של רחמים פטתיים, אלא השתתפות אמיתית בצער. מבט שהתנצל על כך שלא יכלה לעזור יותר.

ולפתע הכמיהה, הגעגוע ללילי הכו בו בחוזקה, מהולים בכאב שעל סף מוות, והוא לא הצליח לעצור את הדמעות שזלגו על לחיו.

הוא הרגיש בפוטר בוחן את הפצעים, כאילו מחפש מהיכן מגיע הדם; ילד טיפש, הוא לא רואה שאין אפשרות לעזור לו? הוא ימות כאן בעוד דקה, ובשטויות כאלה פוטר בוחר להתעסק?

סוורוס חרחר, מנסה ללכוד את תשומת לבו של הנער. הוא הביט בו עמוקות, ונראה שפוטר הבין מה הוא מבקש. הילד הסתובב לבקש מחבריו שיביאו לו מבחנה או כלי קיבול.

בזריזות הוא אסף את דמעתו של סוורוס ובהה בכלי המלא.

בשלב זה כבר סוורוס התקשה ממש לנשום, אבל הוא חייב, הוא חייב... "פוטר... תסתכל עליי..." הוא התנשף.

הארי פנה להביט בו, ממצמץ.

עיניים ירוקות, ענקיות, התלכדו מול עיניו, וסוורוס חש צורך לבכות שוב. הוא מעולם לא ניהל עם הילד הזה שיחה בגובה העיניים; מעולם לא אמר לו מילה טובה, או פנה אליו בצורה שאינה מאשימה או מתקוממת.

אך העיניים האלה, שכרגע כל כך דמו לעיניה של אמו, לא שפטו אותו. הילד עכשיו יראה הכל... יגלה את כל מה שהתאמץ להסתיר. אולי עכשיו, באמצעות הדמעה הזאת, תגיע גם ההבנה ביניהם.

אחרי שלילי עצמה את עיניה בפעם האחרונה, וזעקות היגון קפאו בגרונו של סוורוס לאחר שגילה את דבר מותה, הוא הבטיח להגן על בנה היחיד, לאחר שכה הכשיל אותה בשנים האחרונות לחייה. הוא הבין את הפחד שלה מאוחר מדי, וכל מה שנותר לו לעשות הוא לוודא שלפרחח הקטן לא יאונה כל רע.

הוא לא באמת יכל לומר שהוא עשה עבודה טובה במיוחד. הוא נתן לטינה והזעם לשלוט בו, ובמבט הזה בעיניו הוא הבין שייתכן וטעה.

אולי עכשיו, כשיניח את דמעותיו בהגיגית, ידע פוטר את האמת לשלמותה, ואולי כך תהיה לו מחילה.

                                                                                                                           'בכתב זה

צוואתי נרשמת...

אותה נצור

הגיע סוף הדרך

זה סיפור

על קומץ אוהביך

אמך מסרה חייה

והבטחתי- אשמרך'

סוורוס היטה ראשו הצידה, ופתאום, לאט לאט, הוא חש את הקיפאון מפנה מקום לתחושה אחרת, עילאית כמעט, של רוגע ושלווה. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שהרגיש ככה. אולי רק ביום בו פגש את לילי, שם... ליד הגן ההוא.

הקוסם עצם את עיניו, מחכה למה שללא ספק יבוא בקרוב, ואז הוא שמע את זה; קול רגוע, מתוק, שלא שמע כל כך הרבה שנים.

היא כאן. היא סלחנית וכל כך יפה; היא חזרה בשבילו. חיכתה שיהיה מוכן, והנה היא באה לקחת אותו.

דמעות הכאב פינו עצמן לתחושת אושר שכמוה לא חווה מעולם. 'מלאך שלי'! הוא רצה לקרוא בקול, 'הגעת סוף סוף! כמה חיכיתי לך!'

היא הופיעה, טהורה ולבושה בלבן, והניחה יד עדינה על כתפו. הריח שלה היה הריח המוכר שזכר, והחיוך שלה האיר את עולמו החשוך.

                                                                                                                           'בוא אתי,

כבלים לא יקשרוך...

כאב וצער

יותר לא ירדפוך'

'אני מוכן, לילי...' הוא מלמל. מוכן להצטרף אליה, בתקווה שלא יישפט לכף רע ושיראה שוב את כל אלה שאבדו והותירו חרטה בלבו.

'אדון שמיים

רחם עליו הלילה'

סוורוס עצם עיניו בחוזקה, יודע מה עתיד לקרות לו. הזמן הגיע, הגיע ועכשיו הוא ילך למקום שאליו עתידים להגיע כולם.

'סלח לי על דרכי אופל

וקח אותי למעלה'

ידיה היו חמות למרבה הפלא, כמו מבטה הסלחני, והיא הסירה ידיה מכתפו, לאט לעט נעמדה, והושיטה זרועה אליו, כמבקשת שיצטרף אליה.

                                                                                                                         'קח ידי,

האור עוד ינצח

בוא איתי,

האהבה היא נצח'

באיטיות הוא קם על רגליו, הצריף המצווח היה ריק כעת פרט לו ולה, והוא הושיט את ידו לאסוף את ידה, השניים צועדים למחוז חפצם. החיוך על שפתיה היה שובב, כאילו שבה להיות הילדה הקטנה שציפתה שירדוף אחריה בפארק; בפעם הראשונה לאחר זמן כה רב, הוא חייך אליה בחזרה באושר טהור ואמיתי.

'וזכור,

האמת שאז לחשתי

לאהבה אין חוף וגבול

אהבה היא אלוהים'

לזמן ולמרחק לא היה משמעות במקום שאליו הם מיועדים להגיע. הוא לא זכר כמה זמן התהלך עם לילי אל עבר שום מקום וכל מקום, אבל כאשר לבסוף הגיעו לשם, נשמע קול עדין ומופתע.

'כל כך מהר הגעת, סוורוס?' שאל בהקנטה מלאת חיבה, 'מעט מוקדם מהצפוי, אבל ברוך הבא. התגעגענו אליך'.

                                                                                                                                   -סוף-