או מיי גוד!

טוב, אז היי לכל הקוראים שאין לי!

 אם אתם קוראים את הספר הזה, זה נס!

שואלים למה? כי אין סיכוי שיאשרו אותו!

אבל למקרה שכן, אז אני אסביר מה עומד להיות פה:

בעצם הפיק הוא על המשחק "Gods Of Olympus", שאני כמעט בטוחה שלא שמעתם עליו בחיים.

אבל אם כן שמעתם, אז אני אמשיך בהסבר:

כל הפיק עומד להיות בעצם באטל אחד, ברמה נורמל, שזה באטל שאני עצמי שיחקתי.

הבאטל יהיה כתוב בכל פרק מנקודת מבט אחרת, ואני אשתדל לכתוב שם לפחות פעם אחת כל יצור חי.

אזזזזז... בואו נתחיל!

נ.מ מתפללת:

"היי, מה קורה?" שאלה אותי חברתי אנדרומדה, שהמתינה עד שאסיים להתפלל.

"אני סבבה, ואת - "

בום.

אוי לא, אני שונאת שזה קורה. כבר הייתי קרובה למוות יותר מדי פעמים.

ראיתי ישות ענקית, שנראתה כמו בן אדם, יורה במקדש של הרה.

זה היה בן. הוא היה זקן, אני לא לבד חולצה.

הוא החזיק בידו קלשון, והכה במקדש בנחישות.

האל פוסידון.

הצעירים התחילו לצרוח, והחיילים התחילו להכות אותו.

הרגשתי איך חייו אוזלים במהירות, ונאלצתי לכפות על עצמי לרוץ לתפוס מחסה.

זה כל כך לא הוגן!

למה רק לחיילים מותר להיות במרכז האקשן?

שמעתי יבבה לידי, וראיתי את אנדרומדה מתייפחת.

"מה קרה, אנדרו?"

היא הצביעה בידה על אחת האקדמיות, ואני הספקתי לראות את טארוס, החייל שבו הייתה מאוהבת, מתפוגג לו בעדינות.

חיבקתי אותה, אך לא הסרתי את עיני מהקרב.

כעת עמדו בשדה הקרב שלושה אלים: הרה, ארס ואפרודיטה.

אפרודיטה הייתה בלתי נראית,  סביב הרה הייתה מעין הילה סגולה, וארס היה גדול מהן פי שלוש ומוקף גם הוא בהילה, אך הפעם אדומה.

ידעתי מה עומד לקרות עכשיו.

לא האמנתי... אחרי כל כך הרבה קרבות שבהם שרדתי...

התכופפתי והגנתי על ראשי בידי.

לא שזה יעזור, כמובן.

"ארטמיס..." נשאתי תפילה אחרונה.

ואז הגיע הפיצוץ.

הפיצוץ שהשמיד את הכל.

אבל רגע לפני שמתתי, הספקתי לראות שנשאר עוד מקדש אחד.

הפעם הם לא יינצחו.

		הפרק הבא