משנה את כל התמונה

כרית הנוצות התעופפה בחדר, בתנועה איטית ומלאת חן. היא נחתה ישר על פרצופו של ג'יימס פוטר, שישן באותו הזמן. הנוצות התפזרו לכל עבר, מה שגרם לג'יימס להתעטש ולהתעורר.
"מי עשה את זה?!" הוא מילמל בעודו מעיף חופן של נוצות מפרצופו. סיריוס, בפינת החדר, שילב את ידיו וגיחך.
"אני שונא אותך, ממש שונא אותך רך-כף. למה, מה עשיתי רע?" ג'יימס קפץ מהמיטה וחטף את משקפיו.
"בגללך אנחנו מאחרים, קרניים. זה ממש טיפשי לישון כל-כך הרבה . ישנם דברים אחרים מעניינים יותר לעשות. לא ככה?" אמר סיריוס וזרק לעבר ג'יימס את השרביט שלו. "אנחנו נחכה לך באולם הגדול."
רמוס ופיטר עקבו אחרי סיריוס למטה, וג'יימס נשאר לבד בחדר. הוא התלבש בעצלתיים, וירד לחדר המועדון.
"הפתעה!" צעקו כולם. מטר של נצנצים ובלונים זינקו בחדר, מתוך שרביטים.
אלוהים! איך שכח זאת? זאת יום ההולדת שלו, הוא בן שבע-עשרה!
"אה... ואו." זה כל מה שהצליח להוציא מפיו לפני שסיריוס, רמוס ופיטר קפצו עליו בחיבוקים ובטפיחות על השכם. "אני... כן, זה יספיק רך-כף."
סיריוס הסמיק והפסיק להכות את ג'יימס בגבו. "כן, מצטער. המתנות שלך שם."
הוא הצביע אל הפינה הרחוקה של חדר המועדון. זו הייתה ערימת מתנות ממש ענקית, מה שגרם לג'יימס לתהות בינו לבין עצמו, למה לעזאזל הוא שכח את יום הולדתו ואילו כל הבנות שרוצות לצאת איתו ממש לא שכחו זאת.
"איזו ערימה," גיחך ג'יימס והתקרב אליה לאט. בדיוק אז, כולם השתתקו. לילי אוונס, בכותנת לילה קצרה במיוחד ושיער פרוע, ירדה במדרגות.  
"אני מצטערת שקמתי כל-כך מאוחר," היא פנתה לרמוס, "מזל שהזכרת לי לקנות מתנה."
היא הניחה חבילה קטנה, עטופה בנייר אריזה בצבע כתום בראש הערימה. "אני מקווה שתאהב את זה, ג'יימס." היא אמרה. ג'יימס חיבק אותה בעדינות והיא הניחה את ראשה על הכתף שלו. הוא הרגיש כמו מלך שזכה בהכל מהכל.
"קדימה, פתח את המתנות!" שידלה אותו. הוא הינהן ופתח את החבילה שלה.
בתוך החבילה הסתתרה שרשרת מוזהבת. בתוך השרשרת הייתה תמונה של לילי ושלו. זה היה מקסים, אבל קיטצ'י מדי.
"אני ממש אוהב את זה, לילי." אמר, ותלה את התליון על צווארו. "זה ממש מקסים."
לילי חייכה ונישקה את שפתיו בקלילות. "אני שמחה שאתה אוהב את זה. עכשיו- ברשותך, אני אלך להתלבש. נתראה."

ג'יימס הינהן וחייך, ופנה לפתוח את שאר המתנות. כשהגיע לסוף הערימה, משך את מבטו מכתב.
'לכבוד מר ג'יימס פוטר' , זה מה שהיה כתוב עליו. בלי כתובת, או תאריך.

הוא פתח את המכתב בסקרנות, ומתוכו שלף תמונה. לפני שהסתכל בה, הבחין מה היה כתוב בגב התמונה.
'אל תיתן לה ללכת, אל תיתן לו לקחת אותה.'
וזה הכל. הוא הפך את התמונה. בתמונה, ראה ג'יימס אותו ואת לילי, מחובקים ומאושרים. אבל משהו היה בעייתי במקצת, באמצע; ילד קטן, דומה לג'יימס עד לאין-שיעור, מחייך בעצלתיים. הוא היה תינוק.

הוא קימט את מצחו והעביר את ידו בשיערו. מה זה אמור להיות? מי שלח את זה? למה זה כאן?
הוא קיפל את התמונה בזהירות ותחב אותה לתוך כיס מכנסיו, יחד עם השרביט שלו. החליט שזה לא זמן לחשוב על דברים מסובכים מדי. הוא יצא מחדר המועדון והלך לכיוון האולם הגדול.

*

לאחר שסיים את ארוחת הבוקר, יצא ג'יימס למדשאות, להתאוורר קצת לפני שיעור השיקויים הכפול.
הוא התיישב, חסר כוחות למשך כמה שניות, ליד העץ הגדול שליד האגם. הוא שלף ממכנסיו את התמונה, זו שקיבל בלי לדעת ממי. הילד עדיין חייך, ולילי עדיין נראתה מאושרת. הוא הניד בראשו. מדוע הוא כל-כך מתעניין בתמונה שלו? האם זו תמונה מהעתיד...? זה ייתכן. כלומר, בתמונה ג'יימס ולילי מחייכים, והוא נראה מבוגר יותר, אבל ממש קצת. והתינוק, הדמיון המדהים להפליא שלו ושל ג'יימס. רק דבר אחד בלט בתמונה: עיניו הירוקות, הזהות לחלוטין לעיני האזמרגד המהפנטות של לילי. האם זה אפשרי, שזהו הבן שלו ושלה?
זו הייתה תעלומה, שכנראה ולעולם לא תהיה לה תשובה. אסור לו לספר לחבריו; זה יהיה שטותי אם הם יחשבו שהוא הוזה.
הפעמון נשמע, ובצעד כבד צעד ג'יימס אל תוך המרתפים החשוכים והאפלים.
"היי, סבר מאוס!"  אמר ג'יימס והרים את רגלו בזווית כדי להפיל את סוורוס סנייפ, שעמד גם הוא להיכנס לשיעור השיקויים. "מה שלום הישבן שלך? הוא ספג את מתקפת הצבע?"
סנייפ העביר יד בשיערו השמנוני. ג'יימס רק חייך יותר.
"זה היית אתה!" סנייפ לחש בעודו מתיישב בשולחן שהיה המרוחק ביותר מהשולחן הקבוע של ג'יימס.
הוא ניסה לענות לו, לצחוק עליו; אבל בדיוק באותו הרגע התיישבה לילי בכיסא שלידו, והוא שכח מהכל.
"היי, ליל. מה שלומך?" אמר ג'יימס ותחבר את שיערה מאחורי אוזנה.
"אני בסדר, ג'יימס. ומה שלומך, חתן היום-הולדת?" היא הסמיקה קצת, בלי שהוא ידע למה.
"למען האמת, אני קצת מהורהר." השיב בשקט, "היום בבוקר, אחרי שפתחתי את כל המתנות –"
הוא הציץ בסוורוס סנייפ, שישב בפנים מכווצות בריכוז והתאמץ להקשיב לשיחה שלהם.
"לא משנה, לילי. אני אדבר איתך אחר-כך." הוא אמר. הוא רכן ונישק את לילי על השפתיים.
בדיוק אז נטרקה הדלת הכבדה של המרתף, והוראס סלגהורן נכנס פנימה, חולצתו מאיימת להיקרע עקב כרסו השמנמנה.
ג'יימס הביט שוב בסנייפ. הוא היה רותח מזעם; בכל פעם שראה את ג'יימס ולילי ביחד, זה קרע אותו.
"בוקר טוב כיתה." אמר פרופסור סלגהורן. "היום אנו נלמד על השיקוי המבגר."
"אוי לא," מילמלה לילי, "חומר של שנה חמישית."

"באמת? אחח, אני ממש לא טוב בשיקויים. את תצטרכי לעזור לי, גאונה קטנה שלי." אמר ג'יימס. הוא הרגיש כה בר מזל על כך שאיכשהו – בלי שעשה משהו מיוחד חוץ מלחזר אחריה – לילי אוהבת אותו.
"בשביל זה אני יושבת לידך, פוטר," אמרה לילי בחיוך. זה הזכיר לו את השנים הקודמות.
לפתע, פתאום, נשמעה דפיקה בדלת המרתף.
"יבוא," קרא סלגהורן והביט מסוקרן לעבר הדלת.
לתוך הכיתה צעד נער בגילם. הוא היה צנום, בעל שיער חום בהיר ועיניים כהות. היה משהו מסוים בדמותו שהזכיר לג'יימס משהו.
"שלום, נערי." אמר הפרופסור, "אני לא מכיר אותך. מה שמך?"
"שמי איית'ן. אני חדש כאן בהוגוורטס, המורה." הוא חייך חיוך מלא שיניים. ג'יימס כבר שנא את הבנאדם הזה.
"אני מבין," אמר סלגהורן. "אם כך, יש כיסא פנוי ממש שם, ליד בלק ולופין." והוא הצביע על המקום הפנוי.
איית'ן התיישב בכיסא והם המשיכו בשיעור.
"אז, לאיזה בית מויינת?" שאל סיריוס.
"לגריפינדור, אם כך מבטאים זאת נכון."
"כן, גריפינדור. הבית השולט! בכל אופן..." אמר סיריוס וסקר את פניו של איית'ן, "למה הגעת רק עכשיו?"
איית'ן רצה לענות, אבל סלגהורן התקרב לאט לשולחן שלהם.
"היי ליל?" אמר ג'יימס וטפח על זרועה.
"הא? מה... מה?" היא מיצמצה. היא בדיוק בהתה באיית'ן.
"תתעוררי. סלגהורן פה והשיקוי שלי נראה כמו זפת." ג'יימס עיווה את פרצופו מהסירחון.
"או, כן. פשוט תערבב את זה עוד שלוש פעמים עם כיוון השעון."

הוא עשה כדבריה. השיקוי קיבל גוון אפרפר, קצת פחות מושלם משל לילי, אבל אפרפר.
סלגהורן הגיע לשולחן. "מצויין כרגיל, לילי. סביר מאוד, ג'יימס. זוועה, סיריוס. בסדר, רמוס. ו - !"

סלגהורן נעצר לפתע והביט בשיקוי של איית'ן. "אתה – עשית את זה... באופן יוצא מן הכלל, אדון איית'ן. אשמח עם תצטרף למסיבות הקטנות שלי. יש לך עתיד זוהר, בני."
ג'יימס התעצבן. זה היום הראשון של האיית'ן הזה, וכבר הוא תלמיד מצויין. אוף.
ג'יימס דחף את היד שלו והפיל בטעות מבחנה מלאה בעיני צפרדעים. הוא התכופף מטה, ואגב כך נפלו גם השרביט שלו וגם התמונה. ג'יימס הציץ בה. משהו היה לא בסדר; הקרסוליים הקטנות של התינוק כמעט ונמחקו.
מה קורה פה? הוא תהה בינו לבין עצמו. התמונה לא הייתה כך בבוקר. משהו השתבש. ובגלל שזו תמונה מהעתיד, זה לא ייתכן. אלא אם כן... לא. לא, לא, לא, לא!