מכתב אהבה

שם הפאנפיק: מכתב אהבה-פיקצר

כותבת: אלכסה גרייס

מספר פרקים: 1

בטא: כרגע אין

״לדראקו האהוב שלי,

אני יודעת שאתה כבר נשוי ושזה ממש לא לעניין שאני כותבת לך את המכתב הזה, אבל אני לא יכולה יותר.

אני זוכרת איך ביום הראשון שלנו בהוגוורטס כבר משכת את העין שלי.

אני זוכרת איך הייתי מאושרת שהסתבר ששנינו באותו בית.

אני זוכרת איך בשנה השלישית שלנו הבנתי שאני לא מרגישה רק אהדה או חיבה.

הבנתי שאני אוהבת אותך.

אני זוכרת איך נפצעת ביד שלך.

אני יודעת שזה היה פצע שטחי, לא משהו שהיה אמור להרוג אותך, אבל דאגתי כמו מטורפת.

מה עם הפצע יחמיר ויתפתח זיהום?

מה אם יצטרכו לכרות לך את היד?

מה אם תשאר לך צלקת על היד לנצח?

ואחרי אמרו לי שהכל בסדר הרגשתי כאילו הסירו את משקל השמים מהכתפיים שלי.

אחר-כך הרגשתי ממש מטופשת.

חשבתי לעצמי ׳למה זה כל-כך אכפת לך?׳ ואז ׳באמת פנסי? זה בסך הכל פצע שטחי׳.

אחרי כמה זמן של מחשבה חשבתי לי שוב ׳את יודעת שהוא לא ישים לב אלייך, וגם אם כן זה לא יהיה כי הוא אוהב אותך׳.

וכך נגמרו להן השנים השלישית והרביעית, וכל יום שעובר אהבתי אותך יותר והבנתי גם כמה לא נועדנו להיות ביחד.

בשנה החמישית לא יכולתי להיות בסביבתך בלי שיהיה לי רצון לבכות.

ניסיתי להתחמק ממך ומחבורת הנאמנים שאספת לעצמך.

אני בטוחה שעשיתי את זה בצורה מאוד בולטת, מכיוון שיום אחד באת אלי ושאלת אותי מה קרה, אתה זוכר את זה?

אתה זוכר שאמרתי לך שזה כלום, אבל נקרעתי מבפנים האם לספר לך או לא?

אתה זוכר שפעם עוד יכולנו לקרוא לעצמנו חברים למרות שאני תמיד קיוויתי שזה יהיה יותר מזה?

כי אני זוכרת.

אני זוכרת איך לקראת סוף השנה החמישית נהינו יותר קרובים.

אני זוכרת איך בחופשת הקיץ התפללתי כל יום שתאהב אותי אפילו חצי ממה שאני אוהבת אותך.

אני זוכרת איך ביום הראשון לשנה השישית שלנו אמרת שאולי לא תלמד בהוגוורטס יותר.אתה זוכר?

אני זוכרת איך נהנתי עד אותו רגע, כי נשכבת על הברכיים שלי ולרגע, רגע אחד קטן, הייתי בטוחה שאתה אוהב אותי.

ואז חלף הרגע הזה.

הרגשתי שמורידים לי חצי מהלב, ובחצי השני שהרגשתי שנשאר לי, החלטתי למצות את הזמן שלנו ביחד עד הסוף.

לבלות ביחד כל הזמן, להתקרב אלייך כל-כך עד שתספר לי את הסודות שעמוקים שלך שמשכו אותי אלייך מלכתחילה, ואולי אפילו אני הייתי מתוודה על רגשותיי.

אבל אתה לא ניסית להתקרב.

להפך, אתה התרחקת מחברתי ומחברה בכלל ונהיית אובססיבי לגבי הארי פוטר.

הייתי בטוחה באמת ובתמים שהתאהבת בו.

הייתי בטוחה שאתה שונא אותי, מתעב אותי, לא יכול לסבול את חברתי.

זה היום בו נשבר לי הלב.

הסתובבתי עם לב שבור במשך חודשים ואף אחד לא שם לב, כי לסלית׳רינים אסור להראות רגשות.

הם צריכים להיות אדישים, יהירים ומלאי בוז וציניות.

הם לא יכולים לאהוב.

הם לא יכולים להישבר.

אתה זוכר את היום הזה בו התחבאתי בחדר הנחיצות כי הייתי שבורה ואתה, אתה היית האביר על הסוס הלבן שלי ולרגע אחד הרגשתי שאנחנו לא סלית׳רינים, שאנחנו רק פנסי ודראקו, נערים נורמליים בני 16.

זה היה היום בו גיליתי שיש בך לא רק את הצד האדיש והקר שהערצתי, אלא גם צד אנושי ורך שאותו אני אוהבת פי אלף.

זה היה היום בו אמרת לי שאני הנערה היפה ביותר שפגשת.

זה היה היום שבו אמרת שאתה לא רוצה אותי רק בתור ידידה.

הרגשתי איך אתה מאחה את השברים שאתה בעצמך יצרת, כמו שרק אתה יכול לעשות.

וזה היה הרגע בו נשקת אותי.

נשיקה רכה ומלטפת, מלאת אהבה.

נשיקה שאני אזכור לנצח לא רק בתור הנשיקה הראשונה שלי, אלא גם בתור הנשיקה הכי טובה שלי.

את מה שקרה אחר-כך אני לא זוכרת.

אני רק זוכרת שקמתי בבוקר ליום שציפיתי שיהיה מושלם, כי אתה תגיד בגאווה שאני החברה שלך.

אבל זה לא קרה.

אתה התייחסת אליי באדישות ובקרירות, כאילו אתמול הצלחתי סוף כל סוף להוריד את המסכה שאתה לובש ולחשוף את הצד הרך שבך אבל עד היום כבר הצלחת לשים אותה בחזרה ולא להוריד אותה שוב לעולם.

אתה התייחסת אליי לא יותר מפנסי פרקינסון, הנערה הסלית׳רינית בעוד שאני קיוויתי שבשבילך אני אהיה פנסי, הנערה אותה נישקת.

אתה ניפצת לי את הלב, עשית מעשה שאין להשיב.

ואת זה אני לעולם לא אוכל לשכוח.

                                         אוהבת לעד,

                                                       פנסי פרקינסון״

את המכתב הזה דראקו מצא בדברים של אסטוריה, אשתו המנוחה, כחודש לאחר שמתה.

הוא בכה על כך ימים ולילות, מלמל את שמה של פנסי בשנתו, התהלך כסהרורי ושאל בלחש ״פנסי את סולחת לי?״.

ופנסי, שכבר הלכה לעולמה כשנתיים לפני שדראקו מצא את המכתב, הייתה לוחשת לו חזרה בעודה צופה בו ״בשבילך הכל״.