"אויר לנשימה" / ליאן

נכתב על-ידי: ליאן

דירוג: G

ז'אנר: ג'נרל 

שיפ: כללי

ויתור זכויות: ג'יי. קיי. רולינג 

על הפאנפיק: להארי נגמר האוויר. אבל מה הסיבה לכך?

"אויר לנשימה" / ליאן

הוגוורטס הייתה עולם שונה מאד ממה שהכיר הארי עד עכשיו. 

הילד היה מאושר מאד בהוגוורטס. 

נכון, היו הצדדים הפחות חיוביים. המורה לשיקויים שנא אותו באופן מיוחד, שיעור "היסטורית הקסם" יכול היה להוות תחליף יעיל לכדור שינה, והארי לא הצליח להבין שום דבר מהשיעורים של התגוננות מפני כוחות האופל, משום שפרופסור קווירל גמגם כל כך חזק; אבל על כל פנים... הוגוורטס הייתה גן עדן בהשוואה לפריווט דרייב. 

בפעם הראשונה בחייו, הארי הרגיש אהוב ומוערך. היה לו חבר חדש- רון, שלוש ארוחות דשנות ביום, ומיטה שבה יכול היה לזוז בלי להיתקל בארבע קירות. 

הקוסם הצעיר לא יכול היה לבקש מפנה טוב יותר לחייו. 

חוץ מהבעיה הקטנה שממנה סבל. 

זה החל ביום השלישי ללימודים, באמצע שיעור שינויי צורה עם פרופסור מקגונגל; החזה של הארי החל לכאוב מעט, מה שהביא להתקף שיעול מביך. 

הארי מלמל "תודה," כשפרופסור מקגונגל הניחה את גביע המים שעל שולחנה לידו. 

הוא לגם מהמים, והרכין ראש כשהרגיש את פניו מאדימות; כבר הזכרתי שזה היה מביך? 

זה המשיך לשיעור לחשים של פליטוויק, ולהתגוננות מפני כוחות האופל עם קווירל. השיעול פסק, אבל הכאב בחזה המשיך ויותר מאוחר התחזק. הארי נע במושבו, מנסה למצוא תנוחה בלתי כואבת, אך כלום לא נראה שעוזר. הוא אף היה צריך לשאוף נשימות עמוקות יותר, כי הרגיש לפתע שפשוט אין לו אוויר. 

"הכל בסדר, חבר?" שאל רון, מסיט ראשו הצידה בסקרנות. 

"כן..." ענה הארי, מסוחרר מעט וקצר נשימה, "כן, אני בסדר." 

אם רק היה מצליח לשכנע את עצמו. 

בלילה הארי לא ניסה אפילו לשכב על הבטן. הוא התהפך מספר פעמים עד שלבסוף הצליח להירדם על הגב. 

אך בבוקר הדברים לא השתפרו. הארי חש בלבו דופק כפטישים והאוויר כאילו נתקע על שפתיו ולא הגיע לריאות. 

'מה קורה לי?' הוא תהה בחשש, 'למה אני לא מצליח לנשום'? 

השיעור שלאחר מכן היה שיעור שיקויים. הארי כמעט גנח בתסכול כשפנה לשבת בספסלי הכתה האחוריים. הוא העדיף לשבת מאחור בשיעור הזה, בשונה מהשיעורים האחרים, תוך תקווה שפרופסור סנייפ לא ינסה לצוד אותו ולבייש אותו בשאלות קשות שלא ידע לענות עליהן. 

הוא העדיף תמיד לשבת מקדימה. המשקפיים שלו בקושי עזרו לו לקרוא מהלוח, משום שהמספר שלהם מזמן לא התאים לו. בספסלים הקדמיים יכל לקרוא מהלוח לאחר צמצום עיניו, אבל בשיעור השיקויים זה היה בלתי אפשרי. הארי לא רצה לתת לסנייפ תחמושת לאחר השיעור הראשון, לכן העדיף לשבת מאחורה, ולסמוך על רון והרמיוני שילחשו לו את מרכיבי השיקוי. 

השיקוי שעבדו עליו היה יחסית פשוט, אבל עם קשיי הנשימה של הארי וצלו המאיים של סנייפ מאחור, הוא התקשה להתרכז במשימה ונע-וזע במקום, מה שכמובן לא חמק מעינו של אשף השיקויים. 

"לא מסוגל לבצע משימה פשוטה, פוטר?!" נהם פרופסור סנייפ בקול מאיים, "לא שציפיתי משהו אחר!" צלו של עטלף-המרתפים היה בלתי מתפשר, מרושע ומקניט, "פוטר הסלבריטי, לא מסוגל לשבת שתי דקות ולרקוח שיקוי פשוט. זאטוט עצלן, מפונק, לא-יוצלח... בדיוק כמו אבא שלך!-..." 

"אהמ, פרופסור," קולה של הרמיוני קטע את דבריו, והוא תקע בה מבט רצחני, "אני לא חושבת שהארי מרגיש כל כך טוב..." היא הביטה בילד בדאגה, כמוה גם רון. 

זו לא הייתה הנחה שגויה. ההדים המהבילים של השיקויים סביבו גרמו להארי להסתחרר ולהתנודד. האישונים בעיניו התרחבו לפתע ופניו האדימו. נראה שהוא מתקשה לעמוד ישר. 

הארי בקושי הבחין בשינוי בהבעתו של סנייפ, שמנזעמת הפכה לחשדנית ואז מופתעת, לפני שגופו הקטן צנח מטה תחתיו והוא התעלף.

בשניות הראשונות לאחר שגריינג'ר קטעה את דבריו של סנייפ, הוא היה בטוח שפוטר מנסה לפטור את עצמו מציון 'נכשל' נוסף על עבודה עצלנית ומזעזעת. 

אך מבט נוסף בילד גרם לו להיעצר. הפרחח הקטן באמת לא נראה במצב טוב, סנייפ היה חייב להודות; התסמינים הופיעו בעוצמה, בפתאומיות, ולפני שבכלל הספיק לעשות משהו פוטר צנח כמגדל קלפים על רצפת המרתף. 

השתנקויות הלם נשמעו סביב, בעוד סנייפ בהה בפוטר מחוסר ההכרה בהלם ואימה. נראה שהוא מתקשה להחליט מה לעשות, בעוד תלמידים הצטופפו סביב לראות מה קורה. הגלימות האדומות כרכרו סביב בדאגה, והסלית'רינים פשוט נראו סקרנים. 

"הארי!" הרמיוני קראה בפליאה ודאגה, ורון לידה רכן סביב הילד. "הארי! תתעורר!" 

"פרופסור!" 

לקח לסנייפ בדיוק שלוש שניות להתאפס על עצמו ולצאת מהשוק. "החוצה!" הוא הזדעק, "החוצה כולכם! משוחררים! צאו מכאן!" 

לא היה צריך להגיד לתלמידים פעמיים. מיד החלה נהירה אל מחוץ לכתה, תלמידים נדחפים החוצה במהירות, לא מעזים להישיר מבט את המורה או אל המתרחש בירכתי הכיתה. 

כולם מלבד וויזלי וגריינג'ר, כמובן. 

בתנועה זריזה וחלקה, אסף סנייפ את התלמיד בזרועותיו והרים אותו, לא נותן לעצמו להתעמק בתהייה על משקל הנוצה של הילד. 

אז הוא ראה את שני הילדים הנותרים; "אמרתי לכם להסתלק!" הוא סינן בכעס. 

"לא בלי לדעת מה קורה להארי!" מחו שני הילדים, כל אחד בדרכו שלו. 

"אני לוקח אותו למרפאה, יותר מאוחר תעודכנו מה קורה. עכשיו אני רוצה שתעופו לי מהעיניים!" הטון שלו לא השאיר מקום לויכוח, ולפני שיכלו השניים למחות, סנייפ יצא מן הכיתה. 

פופי פומפרי מירה אל תוך המרפאה כאשר המורה לשיקויים קרא לה בדחיפות. ברגע שראתה את הילד המיוזע ומחוסר ההכרה שבזרועותיו מיהרה לקחת אותו מסנייפ ולהניחו בזהירות על המיטה. 

"מה קרה, סוורוס?" 

"אני לא יודע," ענה אשף השיקויים בקול חמור סבר, "פוטר נראה חלש בשיעור שלי, והתעלף פתאום." סנייפ ניסה לרחרח באוויר אם הילד שאף חומר גלם מסוכן מהשיקוי שהוכן, אבל לא נראה שזה המצב. 

מאדאם פומפרי הנהנה, ושרביטה הונף מיד, יורה ניצוצות לבנים וסגולים לצד המיטה ועל הארי פוטר, לחשי דיאגנוזה מציפים אותו. 

"זה ייקח כמה דקות לבדוק מה בדיוק קרה," היא ענתה. 

"אני אשאר," ענה סנייפ ובחן את פוטר, שנראה שליו לפתע.

המורה לשקוייים גירד את מצחו. זה לא היה אמור להגיע לזה. הוא הבטיח ללילי שישמור על הפרחח הקטן, ובשיעור השלישי הוא מתעלף. ממש מועילה הייתה ההבטחה שלו! הוא הרגיש לפתע חסר תועלת, ושנא את עצמו על שהרגיש ככה... ובמה לעזאזל הילד סיבך את עצמו? הוא שם לב שהזאטוט לא אוכל הרבה, ושאין לו מעיל מספיק חם... עד כדי כך הילד יהיר, שהוא חושב שהוא לא יחלה אם ינהג בחוסר זהירות? זאטוטון טיפש. 

לאחר כמה דקות מאדאם פומפרי קטעה את מחשבותיו. "אני חושבת שאני מבינה מה הבעיה..." היא אמרה בקול שקט וחמור. 

סנייפ זקף גבה, "אני סקרן לשמוע," הוא אמר בטון האופייני לו. 

"קרדית האבק," אמרה פומפרי והסבירה, "זה סוג של אורגניזם שנמצא במקומות קטנים וסגורים בבית. מחסנים, ארונות, חדרים צפופים. זה סוג של טפיל שמאד אופייני בבתים של מוגלגים," מאדאם פומפרי לקחה מספר השתלמויות בבתי חולים של מוגלגים, כדי לדעת לאבחן מחלות של ילדי מוגלגים במדה ולקו בהם בזמן או לפני שהגיעו להוגוורטס, "זו קרדית שנפוצה בעיקר בחללים זעירים ומלאי אבק. היא נדבקת לריאות ומקשה מאד על הנשימה. אני מנחשת שמר פוטר הצעיר התקשה בתפקודי נשימה כבר כמה ימים, אבל זו כנראה הייתה הלחות של חדר השיקויים שהוותה את הטריגר לעילפון שלו," היא סיכמה, "השיקויים שהוספת למלאי היו מספיק טובים בשביל האבחנה הזו, כך שתוך מספר שעות הוא אמור לחזור לעמוד על רגליו." 

סנייפ הנהן בהבנה, "פוטר היה בסביבה של אבק, את אומרת? זה לא דבר נדיר, בתי מוגלגים וגם קוסמים עלולים לצבור אבק. אם לא היו גמדוני בית בטירה, אבק היה מציף את בית הספר." 

"נכון," הסכימה פומפרי, "ברור שהימצאות בקרבת אבק היא דבר שבשגרה, אבל עדיין אנחנו לא רואים ילדים שמגיעים לפה בכל יום בשל זיהום ריאתי. מר פוטר היה צריך להימצא בתנאים הגייניים בלתי סבירים בשביר לתפוס את הקרדית הזו. זה, בנוסף לאבחנות הנוספות שלו..." 

"שהן?" 

פומפרי נאנחה ומסרה לו את התיקייה שלה. "מחסור בויטמינים D, E ו-C... מחסור חמור בסידן... רככת עצמות בדרגה בינונית... שברים בחוליית שורש כף היד וסדק בעצם האגן..." פרופסור סנייפ כווץ גבותיו כשקרא את האבחנות. אין ספק שהגיליון של פוטר היה מטריד, בלשון המעטה. 

"הילד גדל אצל הדודים שלו, נכון, סוורוס?" 

אשף השיקויים התיישר, ואז הנהן, סוגר את התיקייה. "אתה מכיר אותם? הם אנשים נורמטיביים?" 

סנייפ נדרך, "את מר דרסלי לא יצא לי להכיר, אבל את דודתו של פוטר, כן." 

"ואיך היית מתאר אותה?" 

פניו של סנייפ התמלאו שנאה ובוז, "כבזבוז משווע של גנים טובים," הוא סינן בכעס, "אם את חושדת בסוג מסויים של הזנחה, אז לא הייתי מתפלא אם פטוניה הייתה עומדת מאחוריה. אני מודה שהרושם הראשוני שלי ממר פוטר היה..." הוא חיפש מילה שתגדיר, אפילו בלשון המעטה את המצב, "סותר במקצת את הממצאים שלך. אבל אלה לא דברים שאפשר להתעלם מהם." 

"אתה צריך לדבר עם המנהל על כך, סוורוס," אמרה פומפרי בקול נחוש. "אני לא הייתי רוצה שילד סובל יחמוק מתחת לרדאר שלנו. לא שוב." 

המלים שלא אמרה כאילו נזעקו בחלל החדר. לו, לסוורוס, איש לא עזר. פומפרי לא תתן שהדבר יקרא גם לילד היקר של כל עולם הקוסמים. 

"אני בהחלט מתכוון לנהל עם אלבוס שיחה רצינית לגבי מר פוטר," אמר סוורוס ופנה לצאת מהחדר. 

פומפרי שחררה אנחה רפה, ופנתה חזרה למיטה התפוסה. "הו, מר פוטר," אמרה כשהילד לאט לאט פקח את עיניו, "אני שמחה שאתה שוב איתנו...."