משחק

רציתי לברוח.

לברוח מכל מה שהכרתי בחיי, לברוח מהציפיות של האנשים ממני, לברוח מהמלחמה המתמדת, לברוח ממך.

אבל זה לא יכול לקרות נכון? אני תמיד אהיה שבוי בקסמך, לעולם לא אוכל לעזוב אותך.

כי את גרמת לי להפסיק לחיות את חיי, גרמת לי לרצות לחיות חיים שהם מעל לכל מה שאוכל לדמיין, משהו שנשגב מעלי ברמות רבות.

אבל את שבית אותי, גרמת לתת לך יותר משהיה לי, וגם אחרי שליבי כבר היה שלך, את לעולם לא הפסקת, ונתתי עוד ורק חיכיתי, חיכיתי שתראי כמה כבר נתתי.

אבל גם אני ידעתי שזה לא מספיק, שאני לא שווה אותך.

אז המשכתי לחשוב על העולם שעולה על כל דמיון, המשכתי לראות אותך בחלומותיי, מביטה ומתרחקת.

ניסיתי להתרחק גם, אבל לא יכולתי, חשבתי עליך ימים ולילות, וידעתי שהסיכוי לא באמת קיים, שאת תמיד תהיי רחוקה עד כדי כאב, וגם כשהחזקתי בידך, ידעתי שאת אלפי שנות אור מכאן. מחכה למשהו שלעולם לא יגיע.

וגם אני חיכיתי, חיכיתי לעולם המופלא שתיארת באוזני, לעולם המופלא שראיתי בחלומותיי.

 הייתי מביט מהצד, ומתמלל שזה הסוף. לא רציתי לראות אותך עוד, לא רציתי לחשוב עליך עוד כחלק מחיי.

אבל את היית שם, ולא הרפת, גרמת לי להאמין שהחיים המופלאים יכולים להתקיים, גרמת לי להאמין שזה תלוי בי.

אבל עכשיו אני יודע שזה לא היה תלוי בי, זה מעולם לא היה תלוי בי. זה גם לא היה תלוי בך. כי  החיים המופלאים הללו מעולם לא יכלו להתקיים, רק לשכון במעמקי מחשבתנו.

היינו מדמיינים שאולי משהו יקרה, והחיים הללו יגיעו אלינו באורח פלא. אבל זה לא קרה, זה לא יכל לקרות.

זה הכל משחק, מישהו יושב וצוחק עלינו, אז למה אני ממשיך לחלום?