שנה טובה לכולם! תיהנו מהפרק~ אשמח לתגובות ולביקורת.
שנתיים עברו מאז, ואלבוס ותומס נהפכו לחברים קרובים. הם בילו את זמנם החופשי בשחמט או סתם בדיבור והתלוננו על השיעורים והמבחנים שניתנו להם. בחגים תומס היה נשאר בהוגוורטס ואלבוס היה מצטרף אליו מדי פעם. בתחילתה של אותה שנה אמרו להם שהארי פוטר ירצה להם על דברים שהיו במלחמה, הרצאה שעוברים כל תלמידי השנה השלישית. רוב התלמידים אמרו שזה מעניין, למרות שאלבוס לא התלהב. תומס התעניין בזה, כיוון שכמעט לא ידע על המלחמה, אבל הבין גם את אלבוס- הרי המרצה היה אביו. לקראת סוף השליש הראשון הייתה ההרצאה. אלבוס נכנס בין הראשונים, כמובן, ולאחר כמה דקות מצא אותו תומס עם כיסא ריק לידו. " המקום לידך פנוי?" שאל תומס. " לצערי לא, הוא שמור לחבר מאוד טוב שלי". אלבוס אמר בפנים רציניות, מנסה לא לחייך. "חבל מאוד, הייתי שמח לשבת ליד אלבוס פוטר הנודע". אמר והתיישב במקום בעודו מצטחק. שאר השכבה התיישבה במקומות הנותרים, ובינתיים תומס ואלבוס פטפטו. אלבוס התלונן על כמה פעמים ג'יימס אמר לו על ההרצאה הזאת וכמה לילי מחכה לה. "הוא רק אבא שלי, לא צריך להתרגש מזה כל כך". "טוב, לא כל ילד נולד לאבא גיבור". תומס השפיל את עיניו. הוא אפילו לא זוכר את אביו, אבל המטפלים תמיד התעצבנו עליו שהשאירו את תומס אצלם. לפעמים נראה שהם לא כועסים שנטש אותו, אלא שנטש אותו דווקא אצלם. "אני מצטער, אתה צודק." השתררה שתיקה מביכה. למרבה המזל, עמדו להתחיל בהרצאה. "תלמידים יקרים",אמרה פרופסור מקגונגל, מנהלת בית הספר," הרשו לי להציג מי שהיה תלמיד שלי, ולאחר מכן גם נלחם יחד איתי. קבלו את הארי פוטר." מחיאות כפיים נשמעו בכל רחבי החדר, והדלת נפתחה. הדבר הראשון שתומס חשב הוא הדמיון בין אלבוס לאביו. שיערם השחור המבולגן ועיניהם הירוקות היו כל כך דומים. רק הנמשים של אלבוס וצלקתו של מר פוטר היו שונים. הדבר השני שתומס חשב כלל לא היה מחשבה שלו. הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, פעמיים. שנים שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא התבגר, אבל הוא עדיין כל כך דומה לנער מלפני עשרים ואחת שנים. הקולות נעשו פתאום מעומעמים, ותומס כמעט לא שמע דבר. ראות עיניו נעשתה פתאום אדמדמה והוא התרכז רק בדבר אחד- הארי פוטר. ידיו רעדו פתאום וראשו התמלא במחשבות שאינן שלו. אפילו קולו של אלבוס, שהיה לידו, היה מעומעם. "תומס? הכל בסדר?" תומס ניסה לקרוא לעזרה, להבין מה קרא לגופו, אך הוא לא יכל. הוא כל כך קרוב אליי, שאני יכול לקום ולגעת בו. יד אחת של תומס פנתה לכיוון שרביטו, והוא ידע מה המחשבות רוצות לעשות. הוא התנגד כל כך שזה כאב. מי אתה? למה אתה רוצה לעשות את זה? המחשבות לא הקשיבו. הפעם אני אהרוג אותו. פתאום מר פוטר קרס, צועק ומחזיק בראשו. אלבוס קם במהירות וכך גם פרופסור מקגונגל, שישבה בצד עד עכשיו. "לא, זה לא יכול להיות. ראיתי אותו מת." אמר מר פוטר לעצמו. אלבוס מיהר לעבר אביו, מנסה לעזור לו לקום. בתחילה אביו התנגד ונאבק, אך בסוף נתן לבנו לעזור לו. "מר פוטר, מה קרה?" מקגונגל שאלה. "הצלקת שלי, היא כואבת". עיניה ונחיריה של הפרופסור התרחבו, והיא הזדקפה במהירות. תומס מעולם לא ראה אותה כך. האולם רחש, אנשים צעקו ובכו, רק תומס נשאר במקום. ואז הארי אמר את הדבר שאף אחד לא רצה לשמוע. "אני לא יודע איך, אבל.. הוא חזר." ברגע הזה כל החדר השתתק, ואז מיד חזר והרעיש, בעוצמה יותר חזקה. מר פוטר עמד שוב, ואפילו באדמומיות שהייתה בעיניו של תומס הוא יכל לראות את הבלבול בעיניו של הארי. פתאום הוא הסתכל ישר על תומס והצביע עליו. "זה הוא".
משהו שציירתי על הפרק:
https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/26112260_534972906858785_2521912259105765045_n.jpg?oh=2ae1ff25109ed3c7fb72d85d053e7085&oe=5ABFF7DA
|