להתחיל מהתחלה

העלילה מתחילה בסביבות אוקטובר שאחרי המלחמה בגאיה. כל פרק מתחיל ביום ובשעה שהוא קרה

זה הפאנפיק הראשון שכתבתי בעצמי, אז תכתבו בתגובות אם אתם רוצים שאני אמשיך

שלישי 11:27

אדרנלין הוא סם חזק. ניקו למד את זה כבר לפני זמן רב. הוא יעביר אותך פציעות קשות, פחד, ידחוף אותך רחוק יותר ממה שחשבת שאפשרי עבורך. ניקו למד גם שהוא הכי גרוע כשהוא מתפוגג. אז אתה מתחיל לחשוב, להרגיש, לפחד. אז אתה פגיע.

ניקו הרגיש שונה בזמן האחרון. עברו כבר שלושה חודשים מאז המלחמה בגאיה וקור החורף שהחל להתפשט באוויר ניכר גם בחניכים במחנה. רובם חזרו הביתה לשנת הלימודים החדשה, אך כיוון שלניקו לא הייתה משפחה, או בית ספר, או חברים, הוא נשאר במחנה החצויים. הוא העדיף את זה ככה. זה היה המקום היחיד בו הוא הרגיש בבית. לא היה שום דבר מרגש בשגרת החיים של ניקו במחנה. לא הייתה לו בעיה עם זה. ברור, העבר עדיין רדף אותו בסיוטים בלילה אבל הוא ידע איך לנווט במחוזותיהם האפלים של החלומות. ניקו לא היה מסוגל לעצור את הזיכרונות שגדשו את תודעתו כל לילה, כמו רוחות חסרות מנוח המחפשות מוצא מהשאול. הוא אף פעם לא התמקד בזיכרון מסוים כי הוא פחד לשקוע תחת כובד החרטה והכאב. להמשיך להתקדם, לא לתת לדברים מכאיבים תשומת לב מיותרת. הוא לא יתפרק תחת כובד העבר.

ניקו השתדל לא להשתמש בכוחותיו שלא לצורך. או בכלל. למרות שעברו שלושה חודשים מאז שחצה את כדור הארץ עם פסל אתנה בגובה של שנים עשר מטרים, סאטיר ופריאטור רומית, הוא הרגיש שהאיברים הפנימיים שלו הופכים לנוזל כל פעם שמתח את הגבול יותר מידי. הוא התחיל להתפוגג לצללים. וזה מה שהכי הפחיד אותו. אבל הוא לא יכל לשבת בחוסר מעש כל היום. זה היה הזמן שבו היו הזיכרונות תוקפים אותו כשהיה הכי לא מוכן. הכובד הנפשי מוטט אותו פיזית, המחשבות על הכאב, הכעס, המסע בטרטרוס, המפגש עם קופידון, התקופה שבילה על סיפון "ארגו 2", על ביאנקה, על פרסי…. לא. הוא היה חייב לגרום לרגשות לבוא לפי בחירתו. לשלוט בהם. האדרנלין עמעם את החרטה והכאב ונתן לו משהו זמני להתמקד בו.

עכשיו ניקו ישב מחוץ לביתן האדס לאחר שאכל את ארוחת הבוקר וסידר את הביתן, שאף פעם לא היה באמת מבולגן. אבל יש ביקורת, וההרפיות ממש עצבניות בבוקר. גם ניקו לא היה ממש קרן שמש בבקרים.

נשארה עוד חצי שעה עד השיעור שהוא אמור להעביר בזירת הלחימה בחרב. בדרך כלל זה התפקיד של פרסי, אבל בגלל שהוא חזר לשנה האחרונה בתיכון ובמחנה נשארו עשרה חצויים בערך, ניקו החליף אותו. הוא ידע להשתמש בחרב, את זה הוא ידע בוודאות, אבל הוא בכלל לא היה קרוב לרמה של פרסי. אבל כירון ביקש, וצריך לעשות משהו מפעילויות המחנה.

ניקו הסתכל על שיעור החץ וקשת שהעבירה קיילה נולס, בת אפולו. גם וויל השתתף בשיעור, למרות שהיה קשת מצויין.

וויל. ניקו לא הבין את הבחור. לפעמים היה נראה שהוא מנסה להתקרב אל ניקו ולפעמים התרחק ממנו ונמנע מאינטראקציה איתו. זה לא הפתיע את ניקו, הוא היה רגיל ליחס כזה מהסביבה. אחרי מה שקרה במלחמה ניקו היה בטוח שהוא יחשוב שהוא דוחה וקריפי, בן האדס האפל שגורם לאנשים להרוג את עצמם. למען האמת, הוא חשש שוויל יאשים אותו במותו של אוקטביאנוס. הוא הפתיע אותו כשקרא לו למרפאה. היה נראה שהוא ציפה מניקו שיבוא לדבר איתו. או להגיד לו שלום.

לאחר שנכנס למרפאה, החליף בגדים לבגדים האפורים והרפויים שנתנו לו והתיישב על המיטה, ניקו החל לסרוק את המרפאה של מחנה החצויים. הוא אף פעם לא היה בחלק הזה שלה, איפה שהחולים נשארים לישון. הקירות היו צבועים בצבע צהוב חמים, כמו קרני השמש הראשונות של הבוקר. בחדר הארוך היו כשתים- עשרה מיטות עם מצעים לבנים, שש מיטות צמודות לכל קיר מאורך, וסביב כל מיטה וילון שנכון לאותו רגע היה פתוח. לשמאלו של ניקו, בקצה המסדרון שיצרו המיטות היתה הדלת דרכה נכנס ניקו, דלת עץ חומה. מצד ימין שלו הייתה דלת נוספת, דלת זכוכית, שהובילה למרפסת אליה יכלו לצאת החולים. מאחורי המיטות שמשני צידי המרפאה נמתחו חלונות גבוהים לכל אורך הקיר. החלון שהיה מעל שורת המיטות היה צר יחסית וצמוד לתקרה, והגיע מקיר לקיר. באופן כללי, החדר נראה לניקו כמו מרפאה ממלחמת העולם השנייה שזרקו אל המאה ה21. צבע הקירות עמד בניגוד לתלבושות החולים, החלונות שהכניסו אור יום חם שנשבר על ידי נורות הפלורסנט הקרות. היו שם מכשירי רפואה ישנים שניקו זיהה מילדותו שניצבו לצד מכשירים חדשניים, כמו סבא קשיש לצד נכדו הצעיר. דלת העץ של המרפאה שנראתה בת מאה לפחות, שחוקה מרוב תנועה, ודלת הזכוכית של היציאה למרפסת. הדלת הייתה כל כך נקייה שניקו פחד שמישהו יחשוב שאין שם כלום וינסה לעבור ישר דרך הזכוכית.

בשלושת הימים שבילה ניקו במרפאה, בהוראת רופא כמובן, וויל וניקו דיברו לפעמים. וויל עדכן את ניקו בכל מה שקרה במחנה בזמן שנעדר, וניקו סיפר את הסיפור של הבאת פסל אתנה פרתנוס אל מתחנה החצויים. כשוויל טיפל בחולים אחרים, או כשפשוט לא היה במרפאה, ניקו הפך למודע מאוד לסביבתו. השעון המתקתק על הקיר, ממש מעל דלת הזכוכית, הריח החריף של חומר החיטוי ואנקות הכאב השקטות של שאר החולים במרפאה. הזמן כאילו עשה לו בכוונה, זחל לאט כמו תור המתים בכניסה לשאול.

וויל נראה חושש לשלומו של ניקו. בימים האלה ניקו הרגיש כאילו משהו מתעורר אצלו בבטן. כל פעם שבן אפולו הסתכל עליו וחייך מהצד הרגיש ניקו צביטה משונה בבטן, מאחורי הפופיק, כאילו משהו מתפתל שם ומושך לו במעיים. באיזשהו שלב זה כבר התחיל לעצבן אותו.

באחד הלילות התעורר ניקו שטוף זיעה מסיוט שהיה לו. הוא ראה את עצמו שוב בכד הארד, וקולו של אביו זמזם לו ברקע, כמו תקליט שבור; "זה העונש שלך, זה העונש שלך, זה העונש שלך…." מסתבר שוויל היה במשמרת לילה, ישב על כיסא וקרא קומיקס. כשניקו התיישב בפתאומיות ובחדות, מתנשם ומתנשף, וויל מיהר למיטתו והתיישב בקצה שלה, מול ניקו, מקפיד לא להתקרב יותר מידי. ניקו כבר הבהיר לו שהוא שונא מגע פיזי. בן האדס הרגיש מבויש וקטן, אבל יותר מהכל הוא הרגיש כאילו מרחמים עליו. ניקו לא צריך את הרחמים של אף אחד, במיוחד לא את של בן אפולו. מאחורי הצלצולים באוזניים הוא שמע קול שקט. "ניקו?". "המממ" הייתה התגובה היחידה שהצליח להוציא. יותר מזה הוא לא זכר.

בבוקר, כשקם, לא היה זכר לוויל. כשראה אותו לבסוף בשעת אחר צהריים הוא התבייש בעצמו. "אני לא אגיד לאף אחד" הבטיח לו וויל. "שנייה אחרי שענית לי נשכבת לאחור ונרדמת ישר. הדופק שלך היה מהיר מאוד, אז נשארתי לשבת לידך קצת עד שהדופק שלך ירד." ניקו נראה המום. גם אחרי שהתנהג כמו ילד קטן, אחרי שהיה לו התקף פאניקה בגלל חלום, לבן אפולו עדיין היה אכפת, והוא אפילו דאג לעדכן את ניקו. ולמרות שהיה אחראי על המרפאה, וויל לא שאל שאלות מיותרות וחטטניות, דבר שרק לאחר מכן ניקו הבין שהוא מעריך- ואולי קצת מוקיר תודה. והוא נשאר לשמור עליו בשאר הלילה. "תודה" מלמל ניקו כשוויל החל להתרחק. בן אפולו חייך אל ניקו חיוך מלא שיניים לבנות והמשיך ללכת.

למה הזיכרון הזה עלה פתאום?

הוא צריך להתעסק במשהו. ניקו קם והתחיל ללכת לזירת הלחימה בחרב.

גם לאחר שחזר לביתן האדס, ניקו לא יכל ללכת מאה מטרים בלי להרגיש כאילו הוא עומד לקרוס. זאת רק העייפות, היה אומר לעצמו. אני פשוט עייף. בנוסף, חזרה אל ניקו תחושת הבדידות שחש. לא היה לו יותר עם מי לדבר ולצחוק. את וויל ראה רק בארוחות ובפעילויות המחנה. עכשיו הוא הסתכל עליו מותח את החץ בריכוז רב, המרפק הימני גבוה ועיניו נעוצות במרכז המטרה, שנמצאה כעשרה מטרים ממנו. הוא נשם נשימה עמוקה ושחרר את החץ, שננעץ כעשרים סנטימטרים ממרכז המטרה. ניקו שחרר נשימה שלא ידע שהחזיק. וויל לקח חץ נוסף, מתח בקשת ושחרר שוב. הפעם החץ ננעץ אפילו רחוק יותר ממרכז המטרה. ניקו יכל להרגיש בתסכול של בן אפולו אפילו ממרחק כזה. הוא הבין למה הרגיש ככה. פעם הוא בקושי היה מפספס.

		הפרק הבא