מלאך התעתועים

זהו זה. יוצאים.
אם יש משהו שלמדתי בתור חצוי, זה לא להיקשר לפריטים. ניסיתי את זה בהתחלה - טעות של חצוי מתחיל, אני מניח. אחר כך הבנתי שכל הפריטים האלו פשוט יושמדו או יאבדו, אז לארוז תיק לשנה שלמה לא היה קשה במיוחד, כשדואגים לך לבגדים - שני בקבוקי מים, קצת אמברוסיה ונקטר, כמה חולצות שאני אוהב, ארנק דרכמות כדי להתקשר באיריס-נט, המגן שלי מטייסון (המתוכן והמשוכלל) והעט-חרב שלי. וכך, לבוש בחולצת מחנה כתומה ועם תיק ארוז על גבי, יצאתי מהביתן אל עבר עץ האורן של - טוב, לא של תאליה.
היי. זה פרסי, למקרה שתהיתם. ניקו החליט שהוא גרוע בלספר ושהוא לא עומד לעשות את זה שוב, אבל הוא יצטרך לקחת את המיקרופון חזרה... מתישהו.
בכל מקרה, נראה שגם ניקו למד לא להיקשר לדברים, כי הוא וכירון עמדו ליד עץ האורן וחיכו. ואז גם אני הצטרפתי, וחיכינו. וחיכינו עוד קצת, כי אנבת' ו-ויל התעכבו. כעבור כמה דקות הם הגיעו, כל אחד מגלגל אחריו מזוודה גדולה. טוב, זה כנראה למה שלקח להם הרבה זמן - ויל בטח לקח טונות של ציוד רפואי, ואנבת' ארזה את כל ביתן אתנה במזוודה אחת. לא מפתיע אותי.
"תזכרו - אם תרגישו שלא טוב לכם שם ושאתם רוצים להפסיק ללמוד בהוגוורטס, תחזרו למחנה. תתקשרו אלי באיריס-נט היום בערב ותעדכנו אותי במה שקרה. החופשה הראשונה שלכם תהיה בהאלווין, ותבואו לבקר במחנה החצויים - אלא אם כן יאונה לכם שם רע, אבל קשה לי להאמין בכך. אם תרצו להביא אתכם מספר מצומצם של חברים, תצרו איתי קשר. להתראות. תשמרו על עצמכם."
"אמרת שאנחנו הולכים עכשיו למשפחה אחת של קוסמים, שתסביר לנו הכל, תעזור לנו ותקנה לנו ציוד לשנת הלימודים החדשה - משפחת ווילזי או משהו כזה," אמר ויל, מקמט את מצחו.
"וויזלי," קול תיקן את ויל - אנבת', איך לא.
"כן, כן, וויזולי. בכל מקרה, איך אנחנו אמורים להגיע לשם?"
כירון חייך חיוך דק, "בתחבורה ציבורית."

אני הייתי רגיל לרכבות התחתיות של ניו יורק, אבל מסתבר שלא כולם היו ככה. אנבת' כמובן הכירה את שיטת התחבורה הזו, אבל לא נראה שהיא מחבבת אותה במיוחד, כי בזמן שאני ישבתי, אנבת' התנודדה מצד לצד בעמידה. המצב של ויל וניקו היה יותר גרוע - ניקו, בפרצוף ירקרק חיוור, נראה כאילו הוא עומד להקיא (עלי, למען האמת, אז קיוויתי שזה לא יקרה). ויל נראה כאילו הוא רוצה לחבק את ניקו (שזה היה די חמוד, לדעתי), אבל הוא רק נפל מצד לצד ונחבט בפינות של דברים. לבסוף הרכבת עצרה, וניסיתי להוביל את אנבת' המתנודדת החוצה. מאחורי, גם ויל וניקו יצאו, ועכשיו ניקו נראה סתם חיוור, כבר לא ירוק (בגלל גוון העור של ניקו, גם החיוורון וגם הצבע הירוק נראו עליו מוזר ממש. זאת אומרת- סליחה, אנבת' אומרת לי להמשיך. לא משנה).
"אוקיי, אז מה כירון אמר?" שאלתי כשיצאנו מהתחנה והתרחקנו מכל האנשים. זיכרון לא היה הצד החזק שלי.
"מכונית ירוקה, חלונות כהים. נראית כמו מכונית קטנה - אבל ממש. יצא ממנה איש ג'ינג'י שינופף בשלט שכתוב עליו חצויים," אמר ניקו באדישות.
"וואו, איך זכרת את כל זה?" התפלא ויל. אני לא זכרתי שכירון סיפר כל כך הרבה מידע על המכונית... אבל כנראה גם לא התעמקתי כל כך בדברים שכירון אמר, אז מי אני שאשפוט.
"אני לא," ניקו גיחך, "פשוט האיש הזה עומד מולנו."
אז אחרי שעברנו את הקטע של "אנבת' נראית מושפלת רצח כי היא לא שמה לב שההסעה שלנו מולנו", הלכנו אל האיש. הוא נופף לנו בחביבות, עומד ליד המכונית הקטנטנה שלו. ברצינות, איך חמישה אנשים אמורים להיכנס בשני מושבים, כולל מושב לנהג?
"אתה..."
"ארתור וויזלי. נעים להכיר," אמר האיש הג'ינג'י ולחץ את ידם. "אני ומשפחתי נשמח לארח אתכם במחילה."
לאחר שנכנסנו למכונית - שמסתבר שמבפנים היא גדולה כמו לימוזינה בעזרת מה שאדון וויזלי קרא לו "לחש הרחבה סמוי" - הבנתי שהמחילה היא לא מחילת הארנב מ"אליס מארץ הפלאות" (ניקו התחיל לתחקר אותי מה זה) אלא הבית שלהם. אבל ברצינות, מי נותן שם לבית שלו? וקורא לו המחילה?
הנסיעה לשדה התעופה חלפה מהר, אבל אני לא הבנתי למה לא פשוט הלכנו לשדה התעופה שליד המחנה במקום ללכת עד לרכבת התחתית, להחליף חמש רכבות (פעמיים נוספות כי התבלבלנו ברכבת), לנסוע במונית עד לשדה תעופה, ללכת למקום שבו מחזירים את הרכב שארתור החזיר, לעלות על מטוס לטיסה ארוכה, ואז לעלות על מטוס אחר לעוד טיסה ארוכה, לרדת מהמטוס, לחכות שעה עד שהמזוודות יגיעו, לצאת משדה התעופה, לקחת מונית שלוקחת אותנו לרכבת התחתית (ניקו הקיא, אם שאלתם) שם היינו צריכים להחליף חמש רכבות (וזה עוד בלי להתבלבל), לצאת מהתחנה, לקחת מונית ואז ללכת את שאר המרחק ברגל עד למחילה. ניקו לא יכל להעביר אותנו במסע צללים או משהו? (ויל: לא. ניקו: הרופא לא מסכים לי. חוץ מזה, אני יכול עד שלושה אנשים, כולל אותי, וגם זה לא עד לבריטניה. בהנחה שהגבולות לא יהרגו אותנו). ארתור אמר שהוא יכול להעביר אותנו באיזה דרך שנקראת התעקות (אנבת': התעתקות, מוח אצה). שקט, חכמולוגית, תורך אחר כך. בכל מקרה, אדון וויזלי אמר שהוא יכול להעביר אותנו באיזה דרך שנקראת התעתקות אבל שכירון ביקש ממנו שלא. אז בזבזנו פחות או יותר יום שלם (הפרשי שעות, זוכרים?) כדי להגיע ל... בית גבוה ומבולגן שנראה כאילו הוא עומד ליפול בכל רגע, אבל... חמים ונעים. בית. המחילה.

~~~

אני יודעת שכרגע זה לא רב פואנטה, אבל אני מקווה שתוכלו להנות גם מהפרקים היותר רגילים. מבטיחה שבקרוב יתחילו לקרות קצת דברים.

תגובה לפרק חדש :)

הפרק הקודם