דין תומאס - הסיפור שלא סופר

הי. אני דין תומאס. ואני לא בן של מוגלגים.

טוב, אולי חלקית. אבא שלי לא סיפר לאמא שלי שהוא קוסם עד שנולדתי. זה הלם די גדול בשבילה, ומאז אני גדלתי עם הורה אחד - אמא שלי.

אבל זה לא שינה את העובדה שאני חצוי דם, טוב, אולי לא בעיני כולם. היו כאלה שחשבו שאני בן של מוגלגים, והאמת, אמא שלי ואני תמכנו בסיפור הזה עד שפגשתי תלמיד סלית'רין.

אבל מה זה חשוב. היום אני בן שלושים ותשע, אב לשניים, נשוי ללבנדר בראון ועובד במשרד הקסמים. במחלקה למניעת-שימוש-לרעה-בחפצי-המוגלגים. עבודה משעממת - אך מספקת.

טוב, די. החיים שלי משעממים. נראה לי ששנות העשרה שלי היו קצת יותר מעניינים. אז הנה:

בפעם הראשונה שהגעתי לסמטת דיאגון, הייתי עם נציג של משרד הקסמים/הוגוורטס (אז עוד לא ידעתי מה ההבדל), גילתי שגרינגוטס הוא מתכון מושלם לבחילות. גם הנציג גילה.

כשיצאנו מגרינגוטס, אני זוכר שעברנו על יד חנות של מטאטאים, היה שם את הנימבוס 2000 החדש! אחרי חודש הוא כבר היה אצל הארי פוטר בהוגורטס.

אה, הארי פוטר. בהתחלה לא האמנתי שזה הוא. אפילו שאמא שלי הייתה מוגלגית ידעתי מי זה. למזלי, היו כמה קוסמים קטנים בשכבה שלי. שיימוס פיניגן היה שכן שלי.

אה, שיימוס. הוא היה החבר הכי טוב שלי בכול שנותיי בהוגורטס, וגם עד היום. איך אתם חושבים שהגעתי למשרד הקסמים?

אני זוכר שבתחילת השנה החמישית הוא רב בחדר השנה שלנו עם הארי פוטר על נושא שקשור לו-ו-וולדמורט. אני מודה שזה היה מעמד מביך למדי. הוא לא דיבר איתי יומיים אחר כך. למעשה, הוא לא דיבר עם אף אחד יומיים אחר כך.

אבל בסוף השנה הוא הציל אותי בבחינה בהתוגננות מפני כחות האופל. באמת שבלעדיו לא הייתי עובר את הבחינה.

בשנה השישית (סליחה שדילגתי על ארבעת השנים הראשונות, הם לא היו מעניינות במיוחד), יצאתי כחצי שנה עם ג'יני וויזלי. בחורה נחמדה. היא תמיד התלוננה שאני דוחף אותה. אין לי מושג על מה היא דיברה אז.

בסוף היא נפרדה ממני והתחילה לצאת עם הארי פוטר, מי אם לא הוא.

אבל אני מודה שלשחק בקבוצת הקוידיץ' של גריפינדור היה מאוד מרגש, גם אם לפעמים הפסדנו (בגלל מקלאגן!). אפילו שקלתי להצטרף לתותחים מצ'דלי, אבל למזלי, לבנדר שיכנעה אותי לרדת מהרעיון.

עם לבנדר התחלתי לצאת אחרי הקרב על הוגוורטס. היינו ביחסים טובים עוד לפני הקרב, אבל אחריו, בייחוד אחרי התקרית עם פנריר גרייבק, זה השתנה. אני באמת צריך לשאול את ביל על זה מתישהו.

בשנה השביעית, ברחתי מהוגוורטס, אה.. סליחה. ברחתי מהבית. שנת הלימודים עוד לא התחילה, ולמזלי פגשתי את טד טונקס ויצאתי איתו למסע בריחה ממשרד הקסמים. אחר כך פגשנו את דרק קרסוול (לשכת הקישור לגובלינים), גורנוק וגריפהוק (גובלינים אמיתיים).

אוכלי המוות מצאו אותנו ביער דין (כמה מתאים). הם הרגו במהירות ובאכזריות את דרק, טד, וגורנוק. אני וגריפהוק התעתקנו על המקום, אבל נחתנו על חבורה של חטפנים (רון וויזלי סיפר לי שגם הוא נחת על חבורה כזאת. הם נמצאים בכל מקום!).

הם לקחו אותי ואת גריפהוק למרתף של משפחת מאלפוי. גם לונה לאבגוד ואוליבנד היו שם. לצערי אוליבנד לא היה בדיוק במצב להכין לי וללונה שרביט חדש, אז כל מה שנשאר היה לחכות שיחלצו אותנו.

בסוף מי שחילצו אותנו היו רון הרמיוני גריינג'ר ו-הארי פוטר. אה. ודובי.

בקתת הצדפים זה מקום קטן. מניסיון. אבל פלר מבשלת מעולה.

בקרב על הוגוורטס היו יותר מדי אוכלי מוות. באמת, הם לא נגמרו. ודולחוב היה הורג אותי אם פראווטי פאטיל לא הייתה משתקת אות. או שזאת הייתה פדמה? לא חשוב. כל השאר היו די קלים.

אתם יודעים שהצלחתי לחבק את הארי פוטר אחרי שהוא ניצח את וולדמורט? אין הרבה אנשים שיכולים להעיד שהם עשו דבר כזה.

סתם צוחק.

שאר החיים שלי היו די משעממים חוץ מכמה אסלות פולטות פה ושם ותקריות עם דרקונים.

דין.

נ.ב.

ארתור וויזלי הוא הבוס הכי ממצוע שיש:)