לחכות לך

אהבתי אותך. באמת. אבל פשוט יכולת להבין את זה. כי אתה שונא אותי.
אתה מביט בי בעיניים הירוקות שלך, ואני רואה את ניצוצות הכעס. מעולם רצית להיות חבר שלי, גם בתחילת השנה הראשונה, כשבאתי והצגתי את עצמי.
מההתחלה שנאת אותי. וזה העציב אותי, כי באמת יכולנו להיות חברים.
כל הפעמים שצחקתי על החברים שלך, זה היה רק מקנאה. מעולם לא חשבתי שרון וויזלי נחות בגלל שאין לא כסף, דווקא קצת ריחמתי עליו. ומעולם לא חשבתי שיש בעיה עם זה שהרמיוני גריינג׳ר בת מוגלגים, היא דווקא סקרנה אותי.
פשוט.. תמיד שאלתי את עצמי מה כל כך רע בי, מה יכול לגרום לך כל כך לשנוא אותי.
טוב אני מניח שהיו לך סיבות מוצדקות, נכון? הרי למה לך סתם לשנוא אותי בלי היגיון? בכל פעם ניסיתי לשנות את עצמי ובכל פעם קיוויתי שלשים לב, שתראה שאני לא מה שהייתי.
אבל אתה לא שמת לב המשכת בשנאה העיוורת שלך.
בסופו של דבר נמאס לי, נמאס להשתנות בשבילך, נמאס לי לחכות, לצפות שתראה אותי. לקוות תביט בי ללא הניצוצות.
אז עברתי אליו, כן, האויב הכי גדול שלך. הלורד וולדמורט. ומאז שנאת אותי אפילו עוד יותר. אבל זה כבר כמעט לא אכאיב לי, כי ידעתי שעשיתי את ההחלטה שלי, ושחררתי.
אני מנסה לעודד את עצמי שאם היית רואה את המחשבות שלי היית חושב עלי אחרת.
אבל בעמקי נשמתי אני יודע, שפוטר לעולם לא יתחבר למאלפוי.