כוחות

התעוררתי מקול צרחה, צעקה מוכרת מאוד, אמא שלי. ואז השתררה דממה, לבשתי במהירות ג'ינס כהים ותחבתי בהם את החולצה השחורה שכבר לבשתי.

פתחתי את דלת חדרי בזהירות, ואז ראיתי אותה, גופה דוממת שבוהה לאוויר, שוכבת בתוך שלולית של דם. צרחה נפלטה מפי, נפלטתי על ברכיי והתחלתי לבכות, הנחתי את ראשי על החזה שלה, אולי יש עוד דופק. אבל לא היה כלום, רק שקט, צעקתי אליה שתתעורר,

"אמא! אמא! את בסדר, אמא, הכל יהיה בסדר, זו רק עוד בעיה קטנה.. אמא תתעוררי כבר! בבקשה.." הדמעות זלגו על לחיי במהירות, הסתכלתי סביב כדי לחפש עזרה.

ואז ראיתי את הכתובת על הקיר שלידה, כתובה בדם, תברחי. אלוהים, "זה לא קורה לי, זה לא קורה לי.." מלמלתי בטירוף וקמתי על רגליי שרעדו, התחלתי לרוץ לעבר הדלת, עמד שם מישהו, לא יכולתי להבחין בפניו היטב אך הוא זיהה אותי, הוא שלף סכין בוהקת והתקדם לעברי, נעצרתי על מקומי, זה לא קורה לי זה לא קורה לי! "תעזוב אותי!" צרחתי באימה, ולפתע הוא התחיל להיחנק.

הבטתי בו בהפתעה, בזמן שהוא קרס לרצפה ואחז בגרונו. זו הייתה ההזדמנות שלי, עברתי על פניו ורצתי, תיארתי לעצמי שיהיו עוד בכניסה לבניין, אז רצתי לגג. זה היה בניין בן שמונה קומות, גרנו בחמישית, מכיוון שפחדתי להיכנס למעלית בלי היכולת לדעת מה יצפה לי מהצד השני רצתי במדרגות.

אחרי כמה שניות שמעתי את קול הדלת של חדר המדרגות נפתחת ולפחות שלוש זוגות רגליים רצות מאחורי, ניסיתי להגביר את המהירות אך עדין הייתי בהלם, עדין בסטרס מטורף, אבל אדרנלין וחוש ההישרדות שלי נכנסו לפעולה.

הגעתי למעלה וניסיתי לפתוח את הדלת, נעול, אבל כמו תמיד בעל הבית שם את המפתח בתוך המנעול, סובבתי במהירות ויצאתי לאוויר הפתוח, סגרתי מאחורי את הדלת ונעלתי פעמים.

הצעדים שלהם התקרבו במהירות, בקצה השני של הגג היו כמה ערמות של ארגזים, ממש בקצה, איפה שאפשר כמעט ליפול. רצתי להתחבאות מאחוריהן.

התיישבתי שם, חשבתי על גופתה של אמא ועיני גאו עוד יותר בדמעות, מה הולך כאן? אמא אמרה פעם שמתישהו נצטרך לעזוב את ניו יורק, אבל מעולם לא חשבתי לזה התכוונה.

או גאד, אמא נשכתי את שפתי בכוח. הם הגיעו לדלת והתחילו לבעוט בה ולהכות אותה, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן.  מי האנשים האלה? מה הם רוצים ממני? מה קרה לאיש שהתקיף אותי? גאד, זה לא יכול לקרות לי, אני רק עוד ילדה רגילה! הו אלוהים..

רעדתי כמטורפת, וידי היו דביקות מעט מהדם של אמא, אספתי את רגליי לחזי וטמנתי את ראשי בין ברכיי, מה לעזאזל הולך כאן? או אלוהים.. אם הייתי מתעוררת דקה מאוחר מידי.. או גאד, מצאתי את עצמי מתפללת לאלוהים שאשרוד.

הדלת נפרצה, דרך חריץ קטן בין הארגזים ראיתי שלושה אנשים במדים שחורים, הם התחילו לסרוק את הסביבה בחיפוש אחרי, ניסיתי להשתלט על יבבותיי, אך ללא הצלחה, או גאד, אני עומדת לחשוף את עצמי, או אלוהים, אני עומדת למות או אלוהים אחד החיילים שמע אותי והתקרב לעברי. ניסיתי לעצור את נשימתי אך דמעות החרדה עדין זלגו על לחיי.

הוא בעט את אחד הארגזים שהסתירו אותי הצידה, ואז ראה אותי, הוא הביט עמוק לתוך עיניי, "מצאתי אותה!" הוא קרא, שני החיילים האחרים התקרבו, "זה היה מהר.." מלמל אחד מהם בחיוך.

הבטתי בהם באימה, או גאד, או גאד, זה לא קורה לי, זה לא יכול להיות! זה שמצא אותי הושיט את ידו לעברי כדי לתפוס אותי, אבל אני התרחקתי במהירות לאחור.

טעות.

זוכרים שאמרתי שזה היה ממש בקצה הגג? איפה שאפשר ליפול?

צרחתי בעודי צונחת שמונה קומות לעבר הרצפה, עכשיו אני בטוח אמות אבל ברגע האחרון נעצרתי, קומה אחת מעל הקרקע, שום דבר לא החזיק אותי, פשוט ריחפתי באוויר.

ניסיתי להתיישר, אך זה רק גרם לי לעוף גבוהה יותר, הטיתי את גופי וזה הוסיף לי מהירות, תחושת רוגע הציפה אותי, אני בסדר, זה יהיה בסדר.. או שכבר מתת ואת עפה בתור מלאך או נשמה.. התעלמתי מהמחשבה, זה בסדר, אני אהיה בסדר, אני אחיה. אני חיה.

ואז שמעתי את הבום, סובבתי את ראשי במהירות, אור בוקר עדין התחיל להציף את הארץ ועל גג בתינו עמד האחד שנחנק בגללי, הוא החזיק אקדח בידו, והביט בי בזעם. הוא פספס.

מאותו הרגע אני מתחילה לעוף בסללומים, משפתרת בכיוונים מרגע לרגע. אני מניחה שעברה רבע שעה שבה עפתי, מותירה את האנשים במדים השחורים מאחורי.

אבל השמש התחילה לעלות, והרגשתי איך אני מתעייפת, איך האנרגיה שלי נגמרת. לא היה לי מושג איך אני אמורה לרדת מהגובה, אז ניסיתי לכוון לפארק הילו, כשהייתי קטנה אמא נהגה לקחת אותי לשם. ויש שם אגם קטן.

ניסיתי להנמיך כמה שיותר אך בכל זאת כשהייתי מעל האגם הייתי בגובה חמש עשרה מטר בערך, לא היה שם אף אחד פרט לנער רחוב שישן על אחד הספסלים.

ניסיתי לעמוד אותו במבטי, שער חום, תווי פנים חדים, בגדים קרועים.. הוא רעד מקור. זה מה שעומד לקרות גם לי עכשיו?

ואז אני נופלת, מה שהחזיק אותי באוויר פסק. נפלתי ושקעתי עמוק באגם.

לא ראיתי כלום, התחלתי לפרפר בטירוף בניסיון נואש לצאת מהאגם, אבל לא היה לי מושג איפה היבשה, הכל התערבל וכאב אז תפס את ראשי.

ניסיתי לפתוח את עיני אך לא ראיתי כלום, חושך. שמתי לב לכמה בועות אוויר קטנות שעלו למעלה, רגע אחד, למעלה!

אני מנסה לשחות בעקבות הבועות, אבל אין לי אוויר, מרוב שניסיתי לזוז ולמצוא את הלמעלה נגמר לי האוויר, וכבר אין לי כוח לעלות, כאב חד תופס את ריאותיי.

אני כבר לא מרגישה את בועות האוויר, התחלתי לשקוע למטה, אלוהים אני חייבת אוויר! נשמתי במהירות מתוך אינסטינקט. מים הציפו את ריאותי.

בדיוק כשוויתרתי על החיים הרגשתי יד תופסת בכתפי, מושכת אותי לכיוון היבשה. שוב היו בועות בתוך המים, צפות לאיטן למעלה. היד שהחזיקה את כתפי הידקה את אחיזתה עד שזה ממש כאב, מה אם זה הם? מה אם הם חזרו כדי להרוג אותי בעצמם? אבל כבר אין לי כוח להתנגד.