חמישים נקודות לגריפינדור

כל שנההם מנצחים, הגריפינדורים האמיצים, האבירים.
מאז שפוטר, הקמע שלהם, התחיל ללמוד.
היה נראה שהוא אפילו לא הבין כמה הוא משפיע.
וכמובן, זה לא עזר שדמבלדור היה בכיסו של פוטר.
כל בית הספר רימה, רק שסלית'רין לא תנצח, לא שלמישהו היה אכפת. לא שמישהו התנגד לזה.
הרי סלית'רין מרושעים, הם לא יכולים שוב לנצח. 
כולם היו נגדם, עוד מאז שסלאזאר סלית'רין הסתלק. נוצרה מין ברית בין הבתים- רק כדי להפיל את סלית'רין.
כי למי אכפת אם הם מרגישים חלק או לא?ומה אם הם לא מרושעים? לאף אחד זה לא שינה.
הם בכל מקרה הפכו לכאלו כשאדון האופל הגיע.
כולם בבית דיברו על זה, כמה נפלא זה נשמע. סוף סוף יש לסלית'רינים מקום!
יש להם משפחה. הם יכולים לעשות שינוי. אדון האופל לא שפט אותם, לא היה נגדם, ומי הטיפש שלא יקשיב לו?
בקרב על הוגוורטס, סלית'רין לא השתתפו. בהתנגדות לפרופסור סנייפ, סלית'רין נשארו נאמנים.
צעקו וקראו כולם קיאות בוז לעברם. מי צריך את סלית'רין? תראו, הם אפילו לא מנסים! הם יבגדו בנו בשנייה שיתאפשר להם.
האם מישהו חשב למה הם לא השתתפו?
חלק מהסלית'רינים השתתפו, אבל לא בצד הנכון, כפי שהבינו מאוחר מדי.
היה רגע שהכוחות היו אחד מול השני, וחלק לא היו בטוחים לאן להצטרף.
מצד אחד היה בית הספר, המורים והתלמידים הבוגרים, ואנשי מסדר עוף החול.
מהצד השני הייתה כל משפחתם, חבריהם, כל אלו שגידלו וחינכו אותם, השכנים הנחמדים ממול.
די היה ברור לאן ללכת. די היה ברור למה הסלית'רינים לא נלחמו.
אבל למי היה אכפת? בית הספר קודם למשפחה, לא?
ואז, למרות כל תקוותיהם, הם הפסידו.
פוטר ניצח, וזכה לתשואות ויוקרה.
והסלית'רינים? שוב מרושעים.
היה רגע אחד, באולם הגדול, שהם הרגישו חלק, מעורבבים בין כולם. אבל הרגע הזה חלף במהירות.
וכך, לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה הם ינסו למחוק את הסמל החרוט על עורם, את הכתם על משפחתם, תמיד יעדיפו לתת עוד-
חמישים נקודות לגריפינדור.