אני מצטער, גריינג'ר

כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי. רולינג,

אין בכוונתי להרוויח רווח כלשהו מפאנפיק זה.

הפאנפיק נלקח מחלום שהיה לי,

מקווה שתאהבו.

הרמיוני שכבה ללא ניע במיטתה במעונות הבנות של גרפינדור,

לא הפסיקה לחשוב על זה...

לא הפסיקה לחשוב על הפתק שהוא הביא לה. מכולם... דווקא הוא רוצה לדבר איתה. הוא שהרמיוני שנאה בכל ליבה.

או שבעצם היא רק חשבה שהיא שנאה אותו...

תיפגשי איתי בסוף יום הלימודים ביום שני,

אראה אותך בספרייה, המקום האהוב עלייך.

אני רוצה לדבר איתך, על משהו רציני!

זאת לא מתיחה!

דראקו מאלפוי.

היא הביטה שוב על הפתק, זאת חייבת להיות מתיחה! היא חשבה. זאת חייבת להיות בדיחה על חשבונה!

רון, הרמיוני והארי יצאו מחדר המועדון של גריפינדור אל האולם הגדול לארוחת הבוקר.

כרגיל, הם התיישבו זה ליד זה, אבל להרמיוני הייתה תחושה מוזרה, כאילו מישהו מסתכל עלייה.

הרמיוני הסיטה את מבטה לכיוון השולחן של בית סלית'רין.

היא אכן צדקה, מישהו הביט בה.

זה היה לא אחר מדראקו מאלפוי.

זה לא היה מבט מגעיל ומלגלג, זה לא היה מבט מלא שנאה, היה משהו רך ולבבי במבט הזה, משהו שונה.

לאחר כמה שניות, דראקו חייך אלייה חיוך קטן, היא לא השיבה חיוך.

מה הוא חושב?! חשבה הרמיוני. מה הוא חושב?! שאחייך אליו חיוך מלא רגש אחרי כל מה שהוא עשה לי?

אבל למרות שהיא רק הביטה בכעס על דראקו, הוא לא הפסיק לחייך אלייה.

״הרמיוני״, קולו של רון העיר אותה מהרהוריה, ״על מה את מסתכלת? כבר שעה שאת בוהה לכיוון השולחן של סלית'רין.

״באמת?״ שאלה הרמיוני. הארי ורון הסתכלו זה על זה, ואז החזירו את מבטם אל הרמיוני והנהנו.

״אוי״, אמרה הרמיוני, ״סתם חשבתי על משהו ובמקרה הסתכלתי לשם״.

״אוקי...״ אמרו הארי ורון בו בעת.

״כנראה עובר עלייה משהו״, לחש הארי לרון.

רון הינהן בהסכמה.

הרמיוני חזרה להביט בדראקו, שכבר לא הביט בה.

ברגע שקלט את מבטה, הוא חייך אלייה שוב.

הרמיוני הסיטה את מבטה במהירות ויצאה בסערה מהאולם הגדול.

״שנצא אחרייה?״ שאל הארי את רון בדאגה.

״עזוב״, השיב רון, ״תוך כמה דקות היא בטח כבר תחזור לעצמה״.

״נו, רון, בוא לפחות נהיה איתה. אולי משהו מטריד אותה״.

״טוב״, נאנח רון ומילמל לעצמו בשקט את המילה ״קרצייה״.

רון והארי הצטרפו אל הרמיוני במהירות לשיעור טיפול בחיות פלא עם בית סלית'רין.

השיעור היה משעמם וארוך מתמיד.

האגריד דיבר איתם על כל סוגי הדרקונים הקיימים בעולם הקסמים ועל איך צריך לטפל בכל אחד מהם.

״היי״, אמר הארי להרמיוני בזמן שסיכמה במחברת על הדרקונים שהאגריד סיפר עליהם.

״היי״, השיבה הרמיוני.

״מה קרה לך בארוחת הבוקר?״ שאל הארי.

הרמיוני היססה לרגע, לאחר כמה שניות היא החליטה להכניס את ידה הימנית לכיס גלימתה ולהראות לו את הפתק של דראקו.

הארי נדהם, מה מאלפוי יכול לרצות מהרמיוני?

״מתי הוא הביא לך את זה?״ שאל הארי.

״זוכר שאתמול בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל אז מאלפוי התנגש בי?״ שאלה הרמיוני. ״אז הוא דחף לידי את הפתק הזה וחייך אליי״.

״הוא מתנהג קצת מוזר בזמן האחרון״, אמר הארי, ״הוא באמת לא כינה אותך בשום כינוי גנאי ברגע שהתנגשתם״.

הרמיוני שתקה, הביטה על מאלפוי, הוא צחק עם קראב וגויל, אך הפעם הוא לא צחק על הרמיוני או הארי, בצחוק הזה היה משהו אמיתי.

״אתה חושב שזו מתיחה״, שאלה הרמיוני את הארי לאחר זמן מה.

״אולי״, השיב הארי, ״ואולי גם לא. אני לא מת עליו, אבל אולי תתני לו הזדמנות?״

״בסדר״, אמרה הרמיוני לאחר שחשבה על זה קצת.

״דרך אגב״, אמר הארי בחיוך, ״אני ורון כמעט שכחנו להגיד לך... יום הולדת שש-עשרה שמח!״

הוא הוציא מהתיק שלו ספר עטוף בסרט וברכה דבוקה לכריכה.

יום הולדת שמח, היה כתוב, 

מקווים שתהני מהספר שכתבנו בשבילך, 

יש בו סיכומים של כל מה שלמדנו השנה בשביל לעזור לך בעתיד.

באהבה,

הארי פוטר ורון וויזלי.

״הו, הארי, תודה״, אמרה הרמיוני בהתרגשות. ״אני בעצמי שחכתי שזה היום הולדת שלי...״

הארי גיחך, ״את מיוחדת, את יודעת?״

״זו הדרך שלך לומר לי שאני מוזרה?״

״ברור, אלא מה?״ אמר הארי בצחוק.

זהו זה. השיעורים של היום נגמרו.

הרמיוני היייתה בכניסה לספרייה, אך היא התלבטה, האם להיכנס ולתת לו למתוח אותי?

הרמיוני הגיעה להחלטה, היא תלך משם.

ברגע שהסתובבה היא ראתה אותו עומד מלפניה, במרחק נשיקה.

הוא תמיד היה כזה גבוה? היא חשבה.

״שלום, גריינג'ר״, אמר מאלפוי, בקול פחות אכזרי מהרגיל, ״שמעתי שיש לך יום הולדת״.

הרמיוני שמה לב לקופסה הארוכה שהייתה עטופה בנייר מתנה, אך התעלמה.

״מה אתה רוצה, מאלפוי?״ 

״לא ציפיתי שבאמת תבואי...״

״מה אתה רוצה?״ שאלה שוב.

מאלפוי היסס, אפילו נראה פגוע, ״רציתי לדבר איתך... עלינו...״

״עלינו?״ שאלה הרמיוני, ״מה זאת אומרת ׳עלינו?״

״טוב, פשוט תשכחי מזה!״ אמר דראקו, נתן לה את המתנה במהריות ופנה ללכת.

״חכה!״ אמרה הרמיוני, כמעט צעקה.

דראקו הסתובב.

״למה אתה מתנהג מוזר בזמן האחרון? מה קורה לך?״

דראקו לא ענה.

״פשוט תגיד לי מה עובר עליך, מאלפוי! למה אתה לא מגעיל אליי?״

״את מעדיפה שאקרא לך בוצדמית?״ שאל ברוע.

הרמיוני הזעיפה פנים. ״טוב, אם אתה רוצה להמשיך לקרוא לי בוצדמית, אתה יכול לקחת את המתנה הזאת שהבאת ולדחוף אותה ל...״

״תקשיבי רגע, גריינג'ר!״ קטע אותה דראקו, ״אני מצטער״.

הרמיוני הביטה בו, המומה.

״אני מצטער, גריינג'ר. על הכל, באמת. רק רציתי להגיד לך משהו...״ דראקו היסס לפני שהמשיך לדבר. ״כל הפעמים האלה,

שהייתי מגעיל אלייך, זה בגלל שאני מקנא בך. ראיתי עד כמה את מאושרת, שלא הפריע לך שיש לך הורים מוגלגים ושתמיד היו לך חברים.

חברים שנמצאים איתך כי הם באמת אוהבים אותך...״

״תגיע לעניין, מאלפוי״, אמרה הרמיוני.

״אני מצטער, גריינג'ר״, אמר דראקו שוב, ״רק רציתי שתסתכלי עליי, שתדברי איתי. לפני כחודשיים הבנתי שזה לא פועל ככה, אז החלטתי להפסיק להתנהג אלייך מגעיל,

זה לא מגיע לך... אבל גם אז לא שמת עליי... אז רציתי לעשות לך הפתעת יום הולדת...״

הרמיוני חשבה הרבה זמן על מה שהוא אמר.

הייתה שתיקה ארוכה עד שדראקו פצה שוב את פיו.

״מזל טוב״, הוא אמר בעצב והלך.

הרמיוני, עדיין המומה, פתחה בזהירות את המתנה.

עט נוצה מכנף של היפוגריף שחור, עם נגיעות אדום בקצה.

היא החזירה את העט בחזרה לאריזה ודחפה אותו לכיס גלימתה.

״דראקו!״ קראה הרמיוני לפני שהספיק להתרחק.

״כן?״ הוא שאל בשקט.

״יש אולי עוד משהו שרצית להגיד לי?״ שאלה הרמיוני.

את בטוחה שאת רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד?״

״אם לא תגיד לי עכשיו מה רצית להגיד אז אני...״ הרמיוני התחילה לדבר במהירות, אך שפתיים רכות קטעו אותה.

אלה היו שפתיו של דראקו, הוא הצמיד את שפתיו אל שפתייה של הרמיוני.

לאחר חמש שניות הוא התנתק ממנה.

״זה מה שרציתי להגיד לך״, אמר, ״עכשיו את מרוצה?״

דרקאו פנה שוב ללכת בכעס אך הרמיוני תפסה בעדינות בפרק ידו השמאלית.

״דווקא אתה, מכולם... איך זה יכול שאתה אוהב אותי?״

דראקו חייך בעצב, ״לחיים יש דרכים מוזרות לעבוד, לא? אבל תשכחי מזה, את גם ככה שונאת אותי״.

״לא, דראקו״, אמרה הרמיוני, ״כבר כמה זמן שחשבתי על זה, תמיד חשבתי שאני שונאת אותך, אבל אולי יש בי גם משהו שאוהב אותך״.

דראקו חייך אלייה, שוב את חיוכו הרך.

״בוא ניתן לזה ניסיון״, אמרה הרמיוני.

דראקו הסתכל עלייה במבט שואל, אך לאחר זמן מה הבין למה היא מתכוונת.

הם התנשקו שוב, הרבה יותר מעשר שניות.

זאת הייתה נשיקה שהם לא ישכחו, אך הם לא שמו לב להארי ורון שחיפשו את הרמיוני כי פחדו שדראקו ייפגע בה.

רון הסתכל על דראקו במבט מלא שנאה, עיניו התמלאו דמעות... רון הלך משם בכעס לפני שהארי יספיק לראות שהוא בוכה.

הארי עוד עמד שם זמן מה, המום ממה שראה. לאחר כמה זמן הוא הלך בעקבותיו של רון.

הרמיוני ודראקו התנתקו זה מזה, לא שמו לב לנוחכות של רון והארי קודם לכן. 

דראקו חייך אלייה, הפעם היא החזירה חיוך.

״אני צריך ללכת״, אמר דראקו, ״נתראה מחר גריינג'ר״.

״נתראה, מאלפוי״.

הרמיוני ודראקו הביטו זה בזו עד שיצאו מטווח הראייה אחד של השנייה.

היא לא שונאת אותו, היא אף פעם לא שנאה אותו.

גם דראקו אף פעם לא באמת שנא אותה.

הם אהבו זה את זו.

הם שמחו שסוף סוף הם היו כנים אחד עם השנייה.

הם שמחו שהם סוף סוף היו ביחד.