הילד שכבר לא בחיים

הוא צבר כינויים כל חייו- הילד שנשאר בחיים, הנבחר, ההילאי המוצלח, הלוחם האמיץ.
עם רבים מהתארים הוא כלל לא הסכים, לא שזה הפריע למישהו לקרוא לו כך.
כל חייו שמועות צצו לגביו- ששיקר, שרצח חפים מפשע, ושלאחר שרצח את וולדמורט הוא לא יכל למות.
כמובן שהרוב התגלה כשקר, בסופו של דבר, למרות שזה לא מנע משמועות לצוץ, ולכתבי חדשות לתור אחריו בשקדנות וגם לאחר שסילק אותם במגוון לחשים.
אך כמו כל אחד, הארי פוטר הנודע היה עתיד למות.

הוא היה שבע ימים. ילדיו כבר עזבו את הבית והמשיכו עם חייהם שלהם, למרות שביקרו מדי פעם בביתו העתיק. אשתו לא עזבה אותו, ואירחה לו חברה.

הוא עבר הרבה דברים בחייו, חלקם השאירו צלקות על גופו וחלקם על ליבו, אך הוא נשאר איתן, כמו הילד שהיה פעם.
הוא ידע שיומו עתיד להגיע בקרוב, ולעומת זאת לא פחד. הוא הרגיש שלאחר כל הפעמים שניצב מול המוות הגיע הזמן שיעבור מהעולם.
" ג'יני, אני חושש שזמני הגיע."
אשתו האהובה חייכה ברוגע.
"אם כך, יקירי, אני מקווה שתהיה לך הרפתקה מעניינת."
הוא חייך למשמע קולה של אשתו, מתענג על רגעיו האחרונים.
"הגיע הזמן, הארי."
הארי פקח את עיניו, שכלל לא הבחין שנעצמו. מולו עמד מורו, מושיט יד לעברו.
הוא היסס. האם לקחת את היד? ללכת להרפתקה חדשה, אך לאחר שהסתכל שוב בפרצופו של דמבלדור, הבין שהוא סקרן, ולקח את ידו המושטת, הולך הלאה יחד עם ידידו הוותיק.
כאשר ג'יני הסתכלה בו, ראתה שישן שנת ישרים, אבל הבינה שלא כך הדבר. 

הם עמדו והסתכלו עליו פעם אחרונה. ג'יני החליטה לקבור אותו יחד עם הוריו, כי ידעה שהיה רוצה בכך.

רבים השתתפו בלוויה, משפחתו של הארי, חבריו, קוסמים אחרים ואפילו מוגלגים. כולם עמדו לזכר הארי.

נשמעו הספדים, ולא נשארה עין יבשה. ג'יני עמדה מעל קברה של בעלה, לידה בניה וילדתה, בוכים גם הם, אך היא חייכה.

היא הסתכלה על קברו, מלאת דמעות, ומקווה בשקט שהוא נהנה מהרפתקאתו. היא קראה לעצמה את מה שהיה כתוב על הקבר, והרגישה שלווה.
הארי ג'יימס פוטר

בנם של ג'יימס ולילי אוונס פוטר

הילד שנשאר בחיים