להציל את דיגורי

הפאנפיק מוקדש לסדריק דיגורי, ולכל ההפלפאפים

ולכל בן אדם שזקוק למישהו שיהיה שם בשבילו

תזכרו שגם אנחנו שווים

אני וגמבה\flares כתבנו להנאתכם המלאה

אז תהנו

אני לא מאמינה, חשבה ג'ולייט, כך הוא מת, הגיבור של הפלפאף...
נער שלא עשה שום דבר רע לאף אחד. נער שהיה אוהב, נאמן, טוב לב...
זה לא הגיע לו, למות ככה...
ג'ולייט סגרה את הספר שקראה על הטורניר האחרון של גביע האש.
אני חייבת לעשות משהו, משהו שיחזיר אותו לחיים.
"הו, הנה את. אני לא מאמין שלא חשבנו שהיא בספרייה", אמר ג'ואי לסמנתה.
ג'ולייט הייתה תלמידת שנה שישית מהפלפאף, כך גם שני חברייה.
לג'ולייט היה מראה מיוחד, עינייה של ג'ולייט היו בצבע ירוק מעורבב עם חום, שיערה גלי עד הכתפיים בצבע. ג'ינג'י. היא הייתה נערה גבוהה ויפה, אשר התחבבה כמעט על כולם.
אך הפעם, עינייה היו נפוחות מדמעות ובמבטה היה משהו שונה, אפילו מפחיד.
חבריה נבהלו, הם מעולם לא ראו אותה ככה.
עינייה הראו נחישות וזעם, כאילו היא הולכת לעשות מעשה מסוים, מעשה מסוכן או נוראי.
"הכל בסדר, ג'ולי?" שאלה אותה סמנתה, בעלת השיער השחרחר והארוך, שעינייה האפורות מלאות דאגה.
ג'ולייט הנידה בראשה בשלילה.
״מה קרה?״ שאל ג'ואי, נמוך יותר מג'ולייט וטיפה שמנמן. ״רוצה לשתף אותנו במשהו?״
ג'ולייט היססה, אך לבסוף אמרה, ״אני... רק קראתי קצת... על טורניר גביע האש...״
״לא נכון?״ אמר ג'ואי, ״גביע האש? הטורניר האחרון שהיה עד עכשיו?! הטורניר שבו השתתף הארי פוטר בכבודו ובעצמו?!״
״כן...״ אמרה ג'ולייט בעצב, ״רק שלא ממש איכפת לי שהארי פוטר השתתף שם!״
חבריה נאנחו, מאז ומעולם הייתה ג'ולייט מלאה בגאווה הפלפאפית,
והיא חלמה להוכיח לכולם שגם להפלפאף יש יכולת לשנות את העולם, להפוך אותו לטוב יותר.
גם הפלפאף נועדו לגדולות.
״את מדברת על סדריק דיגורי, נכון?״ שאלה סמנתה. ״לסדריק לא הגיע למות, אבל אין דבר שאנחנו יכולים לעשות עם זה!״
ג'ולייט התעצבנה, ״ברור שיש! חייב להיות!״
״היי, ג'ולי, תקשיבי...״ אמר ג'ואי, ״אני יודע שאולי נדלקת עליו מכל מה שמסופר עליו, אבל את חייבת להתאפס על עצמך. הוא הביא גאווה גדולה להפלפאף, הוא היה בן אדם טוב, אבל סדריק מת״.
״אז אנחנו נוכל לשנות את זה!״ אמרה ג'ולייט.
״אנחנו?״ שאל ג'ואי.
״אז אעזור לסדריק לבד״, השיבה ג'ולייט בכעס, ״אם אתם לא תעזרו לי אמצא דרך להחזיר אותו לחיים גם בלעדיכם״, אמרה ויצאה בטריקת דלת קולנית.
"שששש", נישא קולה של הספרנית.
סמנתה וג'ואי החליפו מבטים ויצאו אחריה בריצה
***
נסיונות הפיוס צלחו אך בקושי. 
הדבר היחיד שעזר להם להתפייס היה שסמנתה וג'ואי הבטיחו. שיעזרו לה בכל.
ג'ולייט חיבקה את שניהם על שהסכימו לעזור לה.
״אני שמחה שאתם הסכמתם לעזור לי בסופו של דבר״, אמרה, ״בואו נלך לחדר המועדון, בבוקר יום שבת אז נברר את כל מה שאפשר על החזרת מתים״.
סמנתה וג'ואי החליפו מבטים בשנית לאחר שג'ולייט הפסיקה לחבק אותם.
״היא התחלקה על השכל״, אמר ג'ואי בלחש בעת שג'ולייט הלכה כמה צעדים לפניהם, ״אנחנו לא יכולים להתערב בדרכו של הטבע...״
״אל תדאג״, אמרה סמנתה, ״אפילו היא לא תצליח לרמות את הטבע״.


בוקר יום שבת הגיע.
ג'ולייט קמה בהרגשה מוזרה, שהיום הזה ישנה לה את החיים,
והיא לא ידעה עד כמה היא צדקה...
מיד לאחר ארוחת הבוקר, היא משכה את חבריה לכיוון הסיפרייה, 
שם ידעה שעליהם לחפש תחילה.
"סמנתה, את תחפשי באזור הספרים של התגוננות מפני כוחות האופל", פקדה ג'ולייט, "ג'ואי, אתה באזור הלחשים, ואני אתגנב לאזור הספרים המוגבלים", היא הוסיפה בלחש,
והביטה סביבה לראות שאיש לא שמע אותה.
״מי אמר שאת קובעת?״ שאל ג'ואי.
״זה לא משנה עכשיו״, אמרה סמנתה ולאחר מכן פנתה אל ג'ולייט, ״ואיך תצליחי להתגנב לאיזור הספרים המוגבלים? לא כדאי שבמקום זאת פשוט תבקשי אישור מאחד המדריכים?״
״ואיך אסביר להם איזה ספר אנחנו רוצים?״ שאלה ג'ולייט, ״לא יסכימו לנו להתעסק בזה...״
״אולי נבקש ממישהו לזייף חתימה?״ הציע ג'ואי. ״אולי מישהו מהתלמידים יודע לזייף כתב של מורה?״
״זה רעיון״, אמרה סמנתה, ״אבל מי יודע לזייף כתב של מורה?״
ג'ואי חייך ואמר? "ארמנדו תומאס מגריפינדור, אומרים שהוא ירש את כישרון הציור והכתיבה מאביו".
ג'ולייט זעפה, היא לא רצתה לשתף אף אחד מבית אחר בתוכנית, כי היא לא מכירה תלמידים מבית אחר ולא ידעה אם לסמוך עליו, אבל הסכימה בכל זאת.
״אוקיי״, היא אמרה, ״תקרא לו, אבל אתה לא אומר למה אנחנו צריכים את זה, טוב?״
ג'ואי הנהן ויצא מהספרייה.
"את מדברת אלינו ממש מגעיל, כאילו אנחנו חייבים לך משהו", אמרה לה סמנתה.
"מצטערת, סמי אני פשוט לחוצה, ואני מרגישה שאתם לא מאמינים בי", אמרה ג'ולייט בעצב.
"אנחנו תמיד נאמין בך, את חברה שלנו ואנחנו אוהבים אותך. גם אם את ממש מעצבנת לפעמים...", אמרה לה סמנתה וחייכה אלייה.
ג'ולייט החזירה לה חיוך.

כעבור כעשר דקות ג'ואי חזר ולצידו תלמיד שנה שביעית מבית גריפינדור.
התלמיד היה גבוה ורזה, שערו חום כהה ועיניו כמעט שחורות, אך מלאות עומק.
״שלום״, אמר התלמיד, נעץ לרגע את מבטו בסמנתה וקרץ אלייה.
סמנתה ציחקקה בעצבנות והסמיקה.
״שמי ארמנדו תומאס״, אמר התלמיד מגריפינדור, ״שמעתי שאתם צריכים לזייף כתב של מורה...״
ג'ולייט התאפסה על עצמה, במקום לכעוס עליו היא חייכה אליו בעדינות.
״נשמח אם תעזור לנו״, היא אמרה.
״אז אשמח לעזור לכם״, השיב ארמנדו, ״אבל אפשר לשאול למה אתם צריכים לזייף חתימה של מורה?״
"ממ... אהה... בשביל לעשות משהו ש.... שש... נו אנחנו צריכים להביא את זה למישהו ו..." גימגמה ג'ולייט.
ארמנדו גיחך, ״אוי, נו, את לא חייבת להגיד לי אם את לא רוצה... רק חשבתי שזה יהיה נחמד. אז איזה מורה את רוצה?"
ג'ואי משך בשרוולו ואמר, "אנחנו נשמח לחתימה של פליטיק״.
ג'ואי הוצא מכיסו מחברת קטנה עם גליון קלף והושיט לארמנדו.
ארמנדו בדק שהספרנית לא מסתכלת וחתם את חתימתו המדויקת של פליטיק.
״אני פרופסור פליטיק מרשה לתלמידים סמנתה, ג'ולייט וג'ואי לקחת ספר ממדור הספרים המוגבלים״, הוא כתב.
ארמנדו חייך אליהם ואמר, ״שמחתי לעזור. אתם יודעים איפה למצוא אותי אם תצטרכו״, לאחר מכן הלך בעודו מזמזם לעצמו ומביט כמה שניות על סמנתה.
סמנתה הסמיקה שוב וחייכה אליו עד שנעלם.
״טוב״, אמרה ג'ולייט, מתרגשת מאוד, ״קדימה לעבודה!״
החבורה הראתה לספרנית את חתימתו של ״פליטיק״ וביקשה לעבור למדור הספרים המוקבלים.
הספרנית בחנה את החתימה, בדקה אם היא אכן אמיתית.
לרגע ג'ולייט וחבריה התבאסו שלספרנית היה מבט כועס, אך לבסוף היא אמרה, ״אתם יכולים להיכנס״, ופינתה להם את המעבר.
זהו זה, הם נכנסים בפעם הראשונה בחייהם, במשך כל שנתם בהוגוורטס, למדור הספרים המוגבלים.
עכשיו הם יחפשו ספר שבאמת יעזור להם להחיות את המתים.
להחיות את סדריק דיגורי.

תגיבו ותהנו

המשך בפרק הבא

		הפרק הבא