הכול או כלום

כולי בפנים- חלק ב'

"... אצלי זה יהיה הכל או כלום, את מבינה אותי?"

היא כרגע כבר בוכה לחלוטין. אני כזה חלאה. ובדיוק ככה, קלקלתי את אחת משתי החברויות הכי חשובות בחיים שלי מעבר לבר תיקון. עדיין, אני לא מתחרט על דבר שאמרתי. זה היה צריך להיאמר. משהו בתוכי דרש זאת, וזה הרגיש נכון להגיד את זה- אפילו אם זה אומר שנערת חלומותיי אף פעם לא תהיה שלי.

העיניים שלי עדיין עצומות ואני מחכה שהיא תגיד משהו- כל דבר שהוא- ואני אוגר כוח בשביל שהיא תתרחק ותבקש קצת זמן למחשבה, בגלל שאני יודע עד כמה הרמיוני שלי אוהבת לחשוב. ואז, ברכות, באיטיות, אני מרגיש את שפתיה, חמות, לחות ומלוחות מהדמעות שלה, נמעכות לעומת פי. הבחורה הכי מילולית בעולם לא גורמת לאוזניי ליפול מרוב מחשבות שלה, לא מרביצה בי היגיון, היא לא מושכת את עצמה מבין זרועותיי. בשקט היא מפתלת את שפתיה המושלמות, הוורודות,  החמוצות כנגד שלי ועכשיו היא משמיעה קול 'ממממ' עדין כאילו זה הדבר היחידי שניתן להיאמר ברגע כזה.

ללא לקחת רגע למחשבה, הגבתי בהתלהבות. אני ברברתי כמו מטורף לאורך הדקות האחרונות ועכשיו כל מה שאני יכול זה לנשק אותה בחזרה, בגלל שהרמיוני גריינג'ר- הרמיוני גריינג'ר- כורכת את זרועותיה מסביב לצווארי ומועכת את חזה כנגד שלי ומעמיקה את הנשיקה הזאת שהתחלתי לחשוב שאף פעם לא עומדת לקרות. ההיגיון התחיל לחזור אליי מעט, מספיק כדי שאקלוט שהידיים שלי עדיין מערסלות את צווארה, האגודלים שלי מחככים את לחייה, ונסוגתי מעט, קוטע את הנשיקה, בגלל שאני פשוט חייב להסתכל לתוך עיניה- לבדוק שהיא הבינה אותי. אני מתכוון, כן, היא המכשפה המבריקה ביותר לגילה, אבל אני לא אתערב על החיים שלי על היכולת שלי לבטא את מה שבתוך ראשי.

"אם ככה, את מרגישה בסדר?" מלמלתי, בועט בעצמי מנטלית על כך שאפילו הייתי צריך לשאול.

"אני יותר מרק בסדר. אני מרגישה מצוין. אני נלהבת", הרמיוני אמרה, עיניה נוצצות עם שאריות של דמעות. לחייה ורודות ושפתיה נפוחות, השיער שלה סבך של תלתלים בצבע חום קרמל, ולעזאזל איתי, היא נראית מדהים. היא מחייכת כאילו כרגע מחקו לה את הזיכרון ואני לא מסוגל שלא לחייך בחזרה. "אני אוהבת אותך כל כך, רון. כל כך", סבב חדש של דמעות חונק את גרונה- הפעם דמעות של אושר. ואז היא שוב השליכה את עצמה כנגדי, שותלת את פניה לתוך שקע צווארי ובוכה כאילו אין מחר.

אני עדיין מחייך כאילו אני שתוי מוויסקי אש. אני כורך את זרועותיי סביב כולה ומושך אותה קרוב אליי, מנשק את קודקוד ראשה. "את מבינה שאת כרגע בעיקרון נתת לי רשות לשגע אותך בערך לכל אורך חייך, כן?" אמרתי לתוך שערה. "בגלל שאת יודעת, אני כרגע התוודיתי שאני- איך את תמיד קוראת לי- ניאו-וקר-לי?"

"ניאנדרטלי", היא אמרה מעט בחריפות לפני שלחצה את שפתיה לתוך צווארי, ולמען מרלין, מוצצת כל כך בעדינות. היא עצרה רק לפרק זמן שהספיק כדי להגיד "אולי אני אוהבת את הניאנדרטליות שבך, יצא לך אי פעם לחשוב על זה?"  

"לא, את לא. בכל ויכוח שאי פעם היה לנו את קראת לי באחד מהדברים הניאנ-משהו האלה, וזה תמיד היה כשחשבת שאני מגונן עלייך בצורה מוגזמת ומזלזל ביכולות שלך לדאוג לעצמך בקרב או באיזה שהיא שטות אחרת," אמרתי, עדיין מדבר לתוך הרעמה המתולתלת שלה. "את לא יכולה לסבול את זה לגביי".

"רון?"

"כן?"

"סיימת לדבר?"

"אולי".

"אז אתה אולי יכול להמשיך לדבר איתי בזמן שאתה מנשק אותי?"

"אני בהחלט יכול לנסות".

ואני עושה זאת. בתנועה מהירה אחת, הרמיוני מרימה את זרועותיה סביב צווארי ואני נותן לה דחיפה עדינה ואיכשהו היא שוכבת על גבה לאורך הספה, ואני שרוע על צדי, חצי מכסה אותה עם גופי וכובש את שפתיה עם שלי.

התחלנו באיטיות, כי אחרי הכל, אנחנו עדיין לא התנשקנו לפני הלילה הזה, ולמרות כמות הזמן שאנחנו מכירים אחד את השני, וכל השטויות שפלטתי לפני זמן קצר, והתנוחה ה-, אמ... מזמינה, שאנחנו נמצאים בה כרגע, אני מניח ששנינו פתאום מרגישים טיפה ביישנים. אנחנו פשוט כרגע מעבירים את השפתיים שלנו אחד כנגד השני בעדינות, חשים אחד את השני, אפשר להגיד, והלב שלי כבר פועם במהירות. היא פאקינג כל כך רכה. השפתיים שלה כמו כריות קטנות, כל כך עדינות ומתוקות. אני נשמע ממש כמו דביל, הלוא כן. היא משמיעה את הנהימות הקטנות פה ושם, כמו יונה קטנה, ואני לא מסוגל להאמין שמשהו שנשמע כל כך תמים יכול להיות גם כל כך ארוטי. בגלל שכל צליל שהיא משמיעה מגביר לי את הדופק. "אני אוהב אותך הרמיוני ג'יין גריינג'ר" לחשתי, ומיד, כמו ברפלקס, אני מרגיש כמו דביל, עד שאני מזכיר לעצמי שאני יכול להגיד את זה עכשיו. אני לא צריך עוד לעצור את עצמי. היא יודעת. וזה פאקינג מדהים. היא בטח גם חושבת שזה מדהים, בגלל שהיא מחייכת בזמן שהיא מנשקת אותי. זה יותר מידי טוב לראות אותה מחייכת אחרי כל הדמעות שהיא הזילה במשך כל היום. 

העברתי את לשוני כנגד שפתה התחתונה ובמהרה פיה נפתח והלשונות שלנו מתפתלים אחד כנגד השני ואני לא מסוגל להאמין שערב אחד יכול להכיל כל כך הרבה רגשות- אני כזה פאקינג שמח כרגע, נרגש למען האמת, ורק לפני שעות ספורות הייתי בנקודת השפל של חיי. מנעד רגשי של כפית בתחת שלי. היא מסחררת אותי, הבחורה הזאת, ולעזאזל עם הכל אם היא לא נראית שהיא רוצה אותי לפחות כמו כמה שאני רוצה אותה. זה בלתי אפשרי.

לא מכבר, כלומר כמו לפני 24 שעות, בחיים לא הייתי חושב שאני יכול להיות כל כך נועז כמו שאני עכשיו, אבל אני בעיקרון שוכב מעל הרמיוני, חופן את ישבנה עם ידי הפנויה ולוחץ את המותניים שלה לשלי בזמן שהיא עושה את הדבר הכי מעיף ת'מוח ללשון שלי. היא מוצצת אותה וזה שולח רטטים ישירות למרכז גופי, שאני עכשיו בעזות מצח מחכך כנגד שלה, והיא מתחככת בי בחזרה. עכשיו היא מוצצת את השפה התחתונה שלי. אלוהים אדירים. חשבתי שאני חושק בה לפני, אבל בתרחיש שבה אשכרה היא שלי עכשיו זה כל כך מעבר למה שהדימיון הדל שלי יכל לייצר אפילו עד לאחרונה כמו אתמול- אני כמעט מצטער על המתבגר מעורר הרחמים, החרמני שהייתי עד לפני כמה דקות, הבחור שבמשך שנים היה מאונן למראות חלומיים של הבחורה הזאת שכרגע בין זרועותיי. מרלין, מה שהבחור הזה לא ידע- הדבר האמיתי כל כך הרבה יותר טוב מהגרסה הדמיונית.

אני חייב לקבל יותר ממנה, אז אני כמעט באי רצון נסוג אחורה מהפה שלה ומעביר את שפתיי לאורך צווארה. "את שלי עכשיו, נכון", לחשתי לתוך עורפה, מופתע עד כמה הקול שלי צרוד ומחוספס ועד כמה אני מגורה בגלל ההרגשה של הידיים שלה שעוברות במעלה ובמורד הגב שלי.

"אלוהים, רון, כן- לגמרי שלך", היא אמרה בזמן שהיא תחבה את ידיה לתוך שערי וכרכה את רגלה מסביב לשלי. "תמיד הייתי שלך. תמיד".

חיככתי את אפי בנקודה טעימה במיוחד, בדיוק מתחת לאוזן שלה, בזמן שהיא אמרה את הדברים האלו והתחלתי למצוץ, שאני מנחש שהיא אהבה בגלל שהיא הגיבה על ידי עיקול צווארה בזווית שמאפשרת לי גישה נוחה יותר- ואז העבירה את ידיה במורד הגב שלי לעבר ישבני. "תמיד?" לחשתי לתוך אוזנה, נואש לדעת. "במשך כמה זמן?" שאלתי, לפני שמצאתי את תנוך אוזנה עם שפתיי ומצצתי אותו באריכות ובאיטיות.

"אוו אלוהים, רונננננננננננלללללד" היא נאנחה, ככל הנראה מוסחת על ידי תשומת הלב שאני נותן לצווארה. הרמיוני- הרמיוני שלי- נאנחת בזרועותיי. אלוהים אדירים. אבל היא לא תהייה הרמיוני אם היא לא תענה על שאלה ישירה, ועוד לענות עליה במדויק. "במשך כל כך הרבה זמן, רון, כל כך הרבה- מאז אותו יום שבו הגנת עלי ממאלפוי וסיימת בכך שהקאת שבלולים, היית הגיבור שלי ואתה אפילו לא הבנת את זה".

זה היה, רגע... לכל הרוחות... האם זה היה בשנה השנייה? "למשך פרק זמן כזה ארוך הרמיוני? כל כך הרבה זמן את דלוקה עליי?" הפנים שלי עדיין קבורות בין צווארה לכתפה, מנשק אותה שם בין משפט למשפט, אבל עכשיו אני מחליק את ידי מהישבן שלה ומשחיל אותה מתחת לחולצה הנפלאה, הישנה והמרופטת של התותחנים מצ'אדלי וגם מתחת לסוודר וויזלים שלי, מרגיש את פלג גופה העליון, שהוא כל כך מוצק אך עם זאת מקומר ורך בצורה נפלאה. היא מתפתלת באופן שמתיר לי יותר גישה לזוז שם למטה, ואני חושב שאני עלול פשוט למות, כאן ועכשיו.

"כן, למשך פרק זמן כזה ארוך", היא התנשפה, "ומה לגבייך?"

אני חושב על זה בזמן שאני מריץ את ידיי לאורך ירכה ולאורך מותנה החשופה. אבל אני לא צריך לחשוב על זה יותר מידי. אני יודע את התשובה. "אני מניח שאני תמיד הייתי דלוק עלייך, מיוני, אבל הייתי יותר מידי טיפש כדי להבין מה זה היה", ליקקתי את תנוך אוזנה פעם נוספת- היא נאנחה. מדהים! "אני יודע שהרגשתי משהו שהוא יותר מסתם חברות כשהיית מאובנת- חשבתי שאני נטרף עד שהוציאו אותך מזה, באמת- אבל התחלתי להבין את זה יותר בשנה הרביעית, בנשף חג המולד". היא צחקקה ואני יכול להרגיש את הרטט כנגד השפתיים שלי. "לא מפתיע", המשכתי, "ואז, כמובן, ההזמנה למסיבה המזורגגת של סלגהורן הטריפה לי את השכל. אבל בנקודה זו הייתי כל כך מאוהב בך שבקושי יכולתי לחשוב בהיגיון". 

"מממממממ" זאת התשובה שלה. "לפני כל כך הרבה זמן", היא לחשה ונאנחה ארוכות.

אלוהים, כל כך הרבה זמן מבוזבז. אני עומד ליפול לתוך תהום הרגשות הידוע- כזה שנפלתי לתוכו כל כך הרבה פעמים בעבר, כזה שאני בועט לעצמי האידיוט על כך שהייתי כל כך מטומטם במשך כל כך הרבה שנים- אבל הרמיוני מפריעה למחשבותיי על ידי כך שאחזה בסנטרי עם ידה והרימה את פניי כדי לפגוש בשלה. "בוא לא נהרוס את הלילה בדאגה על הטעויות שעשינו בעבר", היא לחשה עם חיוך מתוק על שפתיה. "בוא נדבר על ההווה, על העתיד".

ובכן, בסדר אם כך. אבל לפתע, לא מתחשק לי לדבר. עצרתי כדי באמת להסתכל עליה, הזדקפתי על מרפקיי, וראיתי שהיא שרועה על הספה, השיער שלה סבך תלתלים, השפתיים שלה עכשיו מעט אדומות יותר מהרגיל, הלחיים שלה צבועות בסומק חמוד. יחסית חשוך בחדר המועדון- רק האש ומעט מאור הירח שחודר דרך החלונות מאירים את הדרך- אבל אני נשבע, אני יכול לראות הכל בבהירות גמורה. הבחורה הזאת, הבחורה המדהימה הזאת, אוהבת אותי- אותי. היא חייבת להיות מטורפת. מהממת, שלא ניתן לעמוד בפניה, משגעת- והיא כולה שלי. מי היה מאמין.

ואז, פעם נוספת, אני מרסק את שפתיי על שלה, והיא נענית בהתלהבות לנשיקות שלי. ובזמן שאנחנו דוחקים ונדחסים אחד לתוך השני, איכשהו הצלחתי למקם את עצמי מעליה ועכשיו היא מלפפת את זרועותיה ושתי רגליה מסביבי, מחזיקה בי חזק. אני מייצב את עצמי על המרפקים, מנסה לא למחוץ את דמותה הזעירה עם כל משקל גופי, אבל היא מושכת מטה את גבי וכתפיי, כמו רוצה שאני אצמיד את כולי כנגדה. אני חייב למשוך את שפתיי משלה פעם נוספת כדי לשאול: "את בטוחה?" והיא הנהנה, אז אני שוקע כולי לתוכה והיא רק גונחת בסיפוק. אלוהים אדירים, היא בעיקרון מגרגרת. "בסדר?" שאלתי.

"אוו אלוהים, ככככככככןןן, רון" היא נאנחה כנגד שפתיי. "זה מרגיש נהדר להיות לגמרי מוקפת בך ככה" היא הוסיפה בין נשיקות. "כל כך בטוח", נשיקה, "כל כך חמים ונעים", נשיקה, "כל כך שמור", היא מלמלה כאשר היא נישקה את דרכה מטה מן הסנטר שלי לצווארי.

"בדיוק, את בטוחה כאן איתי" התנשפתי לתוך אוזנה האחרת שנותרה ללא השגחה עד עכשיו. "את שלי. אני מגן על מה ששלי".

"כן רון, אוו כן" היא אמרה, ואז היא עושה משהו ששולח גליי רעד לכל אורך גופי- היא כורכת את רגליה אפילו יותר צמוד סביב מותניי ומועכת את ירכיה לשלי ומתחילה- לכל פאקינג הרוחות- מתחילה, ובכן, להלום תחתיי. ואני יודע שהיא יכולה להרגיש אותי בדיוק שם כי, בוא נודה בזה, אני קשה עכשיו כמו טיל מזורגג. אבל זה לא נראה שהיא נעלבת מכך- למען האמת, היא נראית אך ורק, לגמרי, לחלוטין, מגורה מכך. "רוןןןן, אתה מרגיש כל כך טוב, כל כך קשה", היא לוחשת בזמן שהיא מטלטלת את ירכיה מתחתיי. "אתה חושב שאני לא אוהבת את איש המערות שבתוכך, רון- אתה כזה טועה". היא שוב מוצצת את השפה התחתונה שלי לרגע, ואז המשיכה לנהום: "אני רוצה להיות שייכת לך, רון- אני רוצה לתת לך את עצמי. קח אותי". וכך, אני שוב פעם נפעם מעבר לכל חלומותיי הכי פרועים. היא מתחככת כנגדי, ואני מתחיל להתחכך בחזרה בהתלהבות. התנועות שלי פולטות אנקות עמוקות מאיפשהו בתוך הרמיוני. "מממממממממ... אל תפסיק. אף פעם אל תספיק. אתה האביר על הסוס הלבן שלי, רון".

שנינו יודעים שההצהרה הזאת קיטשית לחלוטין, אבל לאיש מאתנו אכפת- אנחנו עד כי כך אבודים. והמילים האלו מסיטות איזה שהוא מתג בראשי, כי עכשיו אני מרתק אותה לגופי, נדחק ודוחף, מרגיש את עצמי הולך לאיבוד באהבה השופעת ובתאווה כלפי הבחורה הזאת. היא חייבת לדעת מה היא עושה לי. ואני יודע שיום אחד השיחות הליליות שלנו ימשיכו ויחקרו נושאים אחרים, אבל, הלילה, זה הכל בנוגע לבעלות, לגבי לחרוט לי בתוך הראש הדביל שלי שהיא שלי ואני שלה ואין דבר בעולם שיוכל לשנות את זה. אני שיכור מהרעיון. וזה רק מתמרץ אותי יותר בזמן שאני ממשיך בקצב- ללא בושה- להלום בין רגליה.

"אף אחד אחר לא יכול לקבל אותך עכשיו- אף אחד", המהמתי באוזנה, עדיין מתחכך בה שם למטה.

"אף, אף אחד", היא הסכימה בלחישה כאשר לקחתי את תנוך אוזנה לתוך פי וכרסמתי אותו בעדינות עם שיניי. "אני שייכת לך, רון. לעד".

"אני אוהב אותך, הרמיוני- אני פאקינג אוהב אותך כל כך", אמרתי, מטייל עם שפתיי מטה לבליטה הקטנה שבין עצמות הבריח שלה. "אני רציתי אותך במשך כל כך הרבה זמן, את ידעת את זה? רק אותך. אלוהים, רק המחשבה על מישהו אחר נוגע בך, מנשק אותך, מוציאה אותי מדעתי. אני אעשה הכל כדי להגן עלייך, לשמור עלייך". בנקודה זו הבנתי שאני מברבר כמו מטורף... ולפתע קלטתי שזה מה שהביטוי הישן "sweet nothings" באמת מתכוון... אבל לא אכפת לי. המילים פשוט בורחות לי מהראש, ובכל זמן אחד הייתי מובך או אפילו הייתה לי בחילה מלשמוע את עצמי פולט כאלו שטויות, אבל זה מה שבתוך ליבי וגם, ובכן, לא נראה שאכפת להרמיוני. למעשה, היא יותר ממבינה אותי. אז, לעזאזל עם זה... אני פשוט הולך להמשיך. "תגידי את זה", אני לוחש. "תגידי שאת לא רוצה אף אחד אחר".

"אני לא רוצה אף אחד אחר, רון. אף פעם לא רציתי, אף פעם אני לא ארצה", היא התנשפה. "אני אוהבת אותך. אני תמיד אהבתי רק אותך". שנינו כבר דיי מתנשפים עכשיו- ולחצי שניה אני נזכר שאנחנו בחדר המועדון. אבל כבר ממש מאוחר, אנחנו לבד ולעזאזל עם זה, אני לא יכול לעצור עכשיו אפילו אם ניסיתי, אפילו אם מקגונגל תתפרץ פנימה ותניף שרביט לעבר ראשי. אני בעננים, אני מגורה באופן מגוחך, ואם אנחנו נמשיך לנגוח אחד לתוך השני כמו עכשיו, אני הולך לגמור לא משנה מה יקרה, ובמהירות. נשענתי אחורה לשנייה כדי לראות האם אילו מהחששות האלו עוברות במוחה של הרמיוני והם, למרבה המזל, בהחלט לא, בגלל שעיניה עצומות בחוזקה, שפתיה צמודות אחת לשנייה בקו דק, ידיה מושכות בירכיי, והיא נאנחת וגונחת ולעזאזל עם הכל אם היא לא גם פשוט, ובכן, מתרכזת כמו שהיא עושה כשהיא משננת את הנוסחה לשיקוי חדש. היא מהפנטת, והמראה על פניה שולח אותי אל מעבר לקצה.

"אלוהים, את כל כך יפה", לחשתי. "אני רוצה אותך לעד". החזרתי את השפתיים שלי לפה שלה ובעדינות החלקתי יד אחת בחזרה מתחת לחולצה שלה ומתחת לסוודר שלי, מלטף עם אצבעותיי במעלה הציץ שלה- לא, קיבינימט, החזה שלה, היא לא הייתה רוצה שאקרא להם ציצים- וזה מרגיש כל כך רך ומוצק, ממלא את ידי בצורה מושלמת. "שלי", המהמתי. מעכתי בעדינות את הציץ שלה ואז העברתי את קצות האצבעות על הפטמה שלה, גורם להרמיוני להתרומם ולרעוד תחתיי, נאנקת. לכל הרוחות. "או כן", היא אומרת לתוך פי. "כן, רון, עוד... בבקשה... אלוהים אדירים". אז, כמובן, אני מציית, מגלגל את הפטמה שלה בין האגודל והאצבע המורה שלי בזמן שאני מחדיר את הלשון שלי לתוך פיה בקצב של התנועות של ירכיה.

"את אוהבת את זה, אהובה?" נהמתי. אלוהים, אני נוהם.

"כן, כןןןןן... אל תפסיק, בבקשה".

ושוב פעם, הלכתי לאיבוד בתוך הרגע. רגע שאני בקושי יכול להאמין שהוא אמיתי. אני דמיינתי משהו בערך בדיוק כזה כל כך הרבה פעמים בעבר, אבל זה באמת קורה. העור של הרמיוני מרגיש כמו קטיפה ומרגיש כל כך חמים תחת אצבעותיי... היא תערובת מהפנטת של רכות ומוצקות. והפטמה שלה התכווצה לגבשושית קשיחה תחת מגעי. בכל פעם שאני מבריש אותה או צובט אותה עם כריות אצבעותיי, היא נאנחת בדרך שאף פעם לא יכולתי לדמיין בכל הפעמים שאוננתי בעבר- ויש כל כך הרבה, בכולם מככבת הבחורה היפיפייה הזאת.

אנחנו ממשיכים כך, נוגעים ומלטפים, ולפני שאני שם לב, הרמיוני מקמרת את גבה, דוחפת את עצמה לתוך ידי, פותחת את שפתיה רחב ופולטת לתוך פי את האנחה הכי עמוקה וסקסית ששמעתי אי פעם בחיי. אלוהים אדירים, היא גומרת. ההבנה הזאת שולחת אותי מעבר לקצה, ולפתע גם אני שם. משהו כמו השם שלה זולג משפתיי בגניחה ארוכה ובטח גם דיי רמה, אבל כבר לא אכפת לי מי ישמע. אני עמוק בפנים. אני הרוס. אני גמור.

שנינו רעדנו והתפתלנו למשך בערך דקה, עדיין מתנודדים, ואני יודע שבטוח יש לי חיוך ענקי ומטומטם מרוח על הפנים שלי. אבל לא אכפת לי להיראות כמו האידיוט הכי גדול בעולם. אני הרגע גרמתי להרמיוני גריינג'ר לגמור. וזה בערך הדבר הכי נפלא שהשגתי עד לנקודה זו בחיים שלי. באסה שהם לא נותנים להיבחן בכישופמטרי בדברים כאלה.

הרמיוני, מצדה, שוכבת על גבה, מתנשפת, עיניים עדיין עצומות, אבל עם מבט של שלווה מוחלטת על פניה ורמז קטן של חיוך. נשענתי על זרוע אחת, מסתכל מטה עליה בחוסר אמון. הנשימה שלה מתחילה לחזור לקצב נורמלי- וגם שלי- ובאיטיות היא פוקחת את עיניה. כשהיא רואה את פניי היא פשוט מתחילה לקרון. אלוהים, אני אוהב את הבחורה הזאת.

"ובכן, שלום", היא אומרת בטון מעט שובבי, למרות שהחיוך הביישני על פניה אומר לי שהיא אולי בהלם באותה רמה כמוני שאנחנו כרגע, ובכן, עשינו מה שעשינו.

"היי לך", אמרתי, מרכין את ראשי כדי לטפוח עם קצה אפי כנגד שלה.

"זה באמת קרה הרגע?" היא שאלה.

"כן, אני דיי בטוח שכן".

"וואו", היא אמרה, מעבירה את האצבעות של יד אחת דרך שערי בזמן שהנמיכה את ידה השניה לחזי, היכן שעכשיו היא שוב תופסת את החולצה שלי באגרופיה הקטנים כמו שעשתה לפני שהעניינים התחילו כל כך, אמ, להתחמם. "זה משנה הכל, אתה יודע".

"זאת הבטחה?" שאלתי, מרים את ידה מחזי ומסובב אותה כדי שאוכל לנשק את כף ידה. היא אז מעבירה את כף ידה ללחי שלי ואני שוקע לתוכה, עדיין מחייך.

"כן, זאת הבטחה", היא אומרת. "אני כולי בפנים, רון, כולי בפנים".

"זה תקף לשנינו".

הפרק הקודם