סיפורו של בן ים

זה פאנפיק ראשון שלי אז אני מבקש שתגיבו בבקשה

היום בו נלקחתי מהבית היה יום אביבי בהיר. ההורים קראו לי למטה ובישרו לי שהגיע היום שבו הממשלה תיקח אותי. זה היה צפוי. חיכיתי לזה מאז היום שבו ההורים בישרו לי שהם החליטו למכור אותי לממשלה. למען האמת קצת חששתי לעזוב את הבית, זה היה די מלחיץ. בכל זאת כאן גרתי מאז שנולדתי. אבל גם קצת הסתקרנתי, הממשלה אמרה שמי שהיא תקנה אותו ייהנה ומאוד רציתי לדעת מה יש במקום שאליו נגיע. ואז הגיע הרגע.

 נשמעה דפיקה בדלת. אבא פתח אותה וראה את האנשים של הממשלה. הוא קרא ואני קמתי והלכתי לדלת עם אימא. אימא נתנה לי נשיקה ואמרה לי "להתראות". אמרתי שלום לאבא והלכתי לדלת. האנשים של הממשלה אחזו לי בידיים והעלו אותי לאוטובוס. לא הכרתי אף אחד ודי חששתי מזה אבל החלטתי להדחיק בינתיים את הרגשות, בערב אחשוב על הכול.

פתאום הרגשתי שהאוטובוס עצר. ילד אחד שבדיוק עלה נעמד לידי. הוא היה מאוד גבוה, היה לו שיער חום ועיניים בהירות. הוא היה נראה ילד מאוד חזק, מאלה שתחשוב פעמיים לפני שתתעסק איתם. הוא שאל אותי "אפשר לשבת לידך?", "כן" עניתי לו. נסענו כמה זמן בשתיקה. רק הרעש של המנוע נשמע. ואז החלטתי לנסות לדבר איתו. "איך קוראים לך?" שאלתי אותו. הוא הפנה אלי את הראש ואמר לי "כפיר".  התחלנו לדבר "איפה אתה גר?" "בתל אביב" הוא ענה. "איך קוראים לך?" "איתן" עניתי לו. עבר קצת זמן, התיידדנו מעט. "למה מכרו אותך לממשלה?" שאלתי. הוא הפנה ממני את הראש אבל התחרט וסובב אלי אותו בחזרה "קשה לי לומר את זה, ואני לא גאה בכך, אבל מגיע לך לדעת עם מי אתה מתחבר. אני האחיין של ראש הממשלה. אבא שלי הוא יוזם חוק הילודה. מגיע לך לדעת את זה." נדהמתי! לרגע רציתי לצעוק עליו. כעסתי, מה לעשות, שנאתי את אביו ודודו. אבל אז עצרתי את עצמי. הוא לא אשם במה שהם עשו.

פתאום האוטובוס עצר, הורידו עשרה ילדים, כולל אותי ואת כפיר. מבט מהיר גילה לי שכולם ילדים של חברים בממשלה או בכנסת. הכרתי אותם מאירועים בכנסת שההורים שלנו היו מביאים אותנו אליהם. הם לקחו אותנו לתוך מבנה שהיה לא רחוק משם. הסתכלתי סביבי וראיתי עוד כמה פרצופים מוכרים בתוך מיכלים. הנה הבן של שר הפנים והנה הבן של יושב ראש הכנסת. פתאום... לא האמנתי לראות את הפרצוף הזה, לא כאן, לא עכשיו, הבן של ראש הממשלה היה כאן!

רציתי לספר לכפיר את מה שראיתי, אבל בדיוק הכניסו אותנו לחדר גדול עם עשר מיטות. השכיבו כל אחד מאיתנו על מיטה של רופאים. שמעתי אחד מהאנשים שהיו בחדר שואל את הרופא "להרדים אותם?" "לא, סתם בזבוז של חומר. ננתח אותם כשהם בהכרה." הוא ענה "שים להם משתק, שהם לא יוכלו לזוז." הרגשתי מבועת. הם התחילו לנתח אותי, כאב לי ברמות אדירות, כל הגוף בער לי. אחרי כחצי שעה זה הפסיק, אבל הריאות עדיין בערו לי. הם גילגלו אותי למיכל מים, ברגע שנחתתי בתוך המים הריאות כבר לא שרפו לי. הם גררו את מיכל המים למקום לא ידוע. פתאום הרגשתי שמרימים אותי וזורקים אותי לתוך מיכל גדול יותר.

הסתכלתי מסביבי וראיתי כמעט עוד מאה ילדים נמצאים במיכל. פתאום קלטתי שבמקום רגלים, יש לכולם זנבות מכוסים קשקשים בכל מיני צבעים. ואז ראיתי את ההשתקפות שלי. וקלטתי שגם לי יש זנב! הייתי מבועת, אבל לפני שהספקתי לחשוב על זה, אדם אחד שהיה בחוץ התחיל לנאום. "אני מניח ששמתם לב כבר לכך שדברים מסוימים השתנו אצלכם מאז שעברתם את הניתוח. הסיבה לכך, היא שאתם הפכתם לבני ים. בעוד דקות ספורות, אתם תתחילו לזוז לתוך הכינרת. כשהתזוזות יפסקו, תתכוננו להיכנס לים. אתם תצטרכו להתקדם יחד עם כל השאר, אל המושבה שבנינו עבורכם. ובכן להתראות."

הרגשתי שהמיכל מתחיל לזוז. צללתי למטה, וכשהמיכל עצר שחיתי למעלה במהירות וקפצתי לים. כל מי שהיה איתי במיכל נכנס למים. גם בנות היו שם. הראשונה שיצאה קפצה החוצה ונחתה במים. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להזיז את העיניים, היא הייתה כל כך יפה, הרגשתי שאני מאוהב.

הרגשתי רעב, אז צללתי למטה על מנת לבדוק אם יש שם אוכל. ראיתי רק עשבים, ורציתי לעלות. אבל משהו בתוכי מנע ממני לעלות. הסתכלתי שוב פעם על העשבים, והפעם ראיתי כמה שבלי לדעת איך, ידעתי שהם אכילים. קטפתי כמה מהם, פתאום בת הים שהתאהבתי בה מיקודם התקרבה אלי ושאלה "אני יכולה קצת מהצמחים האלה?" "כן בטח" "תודה, איך קוראים לך?" "איתן, איך קוראים לך?" "נילי, בן כמה אתה?" "11, בת כמה את?" "גם 11, איפה גרת?" "בירושלים, איפה את גרת?" "בנתניה, למה מכרו אותך?" "כי אבא שלי שר בממשלה, למה מכרו אותך?" כי אימא שלי ח"כית, איזה שר אבא שלך?" "הביטחון, באיזה מפלגה אימא שלך?" "מאוחדים, הי, זה לא הבן של יוזם חוק הילודה מתקרב?" "כפיר" קראתי בשמחה "אתה מכיר אותו?" "כן, הוא בחור ממש נחמד אחרי שמכירים אותו." "באמת, מעניין, שניה זו לא הדס שבאה איתו?" "מי זו הדס?" "הבת של שרת הבריאות." כפיר הגיע והתחיל לדבר איתי " הי תראה מי פגשתי פה, את הדס הבת של שרת הבריאות. שניה זו לא נילי הבת של הח"כית שרה רגב?" שרה רגב, חשבתי לעצמי, המתנגדת הכי גדולה לחוק הילודה, היא אימא של נילי.

נילי התחילה לדבר "ואם כן, אני מתפלאה שהעזת להראות את הפרצוף המכוער שלך כאן, חתיכת !?@#%" כפיר החוויר, אבל נילי המשיכה "ואת הדס, חשבתי שאת יותר טובה מזה! אין לך בושה!!" ניסיתי להרגיע את נילי "אולי תתני לכפיר הזדמנות, הוא באמת בחור נחמד, תירגעי קצת בבקשה" "הֶא! בבקשה, בוא איתי, כי אני הולכת!" "בסדר" מלמלתי אליה. "אני אנסה להרגיע אותה" מלמלתי לכפיר.

הלכתי אחריה קצת עד שהיא נעצרה "את בטוחה שהיינו צריכים ללכת?" "כן" "יש לי שאלה, למה את כל כך שונאת את כפיר ואת כל מי שמתחבר איתו?" היא הסתובבה אלי ואמרה "אבא שלו הרס את החיים שלי והוא עזר לו. לכן אני שונאת אותו." "איך הוא עזר לאבא שלו להרוס לך את החיים?" " זה קרה באחת מההפגנות נגד חוק הילודה. הוא הביא איתו עוד כמה חברים, והם הרביצו לכל מי שהיה בהפגנה כולל אני." הזדעזעתי מאוד, אבל פתאום צצה לי מחשבה בראש "אם את שונאת את כפיר ואת אלה שמתיידדים איתו, אז למה אמרת לי לבוא איתך למרות שאני חבר של כפיר?" היא התעלמה ממני. "נו?" הפצרתי בה. "טוב. זה בגלל, בגלל, שאני, אני, מאוהבת בך." "באמת?" "כן" הייתי מסוחרר, הרי גם אני הייתי מאוהב בה, החלטתי לענות. "גם אני מאוהב בך" "באמת?" "כן".

		הפרק הבא