העלמה העיוורת רואה את האור

בלטריקס נאנחה בעייפות, היא לא הצליחה להבין מדוע הפגישות האלו של אוכלי המוות כל כך ארוכות...

היא עמדה באמצע הרחוב החשוך, מנסה להיזכר בדרך לפונדק הקטן שראתה בתחילת היום.

היא שנאה את מכתש גורדיק. הוא היה כל כך...

עתיק.

ריח רענן, של דשא ואור שמש הסיח את דעתה של בלטריקס, היא סקרה בעיניה הכהות את הרחוב מחפשת את מקור הריח המיוחד.

דמות, אישה ככל הנראה צעדה צמוד לקירות הבתים, מנסה לבלוט כמה שפחות.

 ברדסה של הדמות נפל מראשה, חושף גלי שיער בוהקים...

אדומים כדם.

"את." בלטריקס מתקרבת מספר צעדים אל האישה המסתורית. "מה שמך?" היא שואלת בקולה הגאה.

הדמות קופאת לשנייה, נראה כאילו היא שוקלת אם להסתובב...

ואז היא מרימה את ידה לראשה, חושפת את עורה הלבן,

מרימה את הברדס על הראשה ורצה במהירות, נעלמת בסמטאות החשוכות...

מאז בלטריקס לא הפסיקה לחשוב על אותה אישה יפיפייה.

בעלת שיער בצבע דם ועור בצבע הירח...

שלוש שנים לאחר מכן, בלטריקס עקבה אחרי וולדמורט,

הוא התחמק בין הסמטאות, צועד למקום שהיה מוכר לבלטריקס עד כאב, במשך שבועות היא עמדה באותו רחוב...

מקווה שאותה אישה תעבור בו שוב.

הוא פרץ את הדלת של אחד הבתים, בקצה הרחוב.

וכיוון את שרביטו אל עבר אישה אשר גוננה בגופה על תינוקה.

רגע לפני שהקללה עזבה את שפתיו של הלורד, בלטריקס זיהתה אותה...

וזינקה, מפרידה בגופה בין אדון האפול לאותה אישה...

הדבר האחרון שראתה בלטריקס הוא הבזק ירוק...

זהה כמעט לצבע עיניה של זאת שאהבה...

לעיניה של לילי אוונס הנאה.