עיניי ברקת

הבטנו בכוכבים, אלפי נצנוצים שממלאים את השמים ביהלומים. הרגשתי כאילו אני לבד בעולם, רק אני, והכוכבים האין סופיים שמעלי. ולכן ממש נבהלתי כשג׳יימס סוף סוף דיבר, "זה ממש נחמד כל זה.." הוא אמר פתאום. נדמה היה שאנחנו שוכבים כאן שעות בשתיקה לפני שדיבר. "למה אתה מתכוון?" שאלתי בתמיהה, הרי אמירה כזו יכולה לומר כל כך הרבה דברים. "זה." הוא ענה, "כאילו, הכל, הלילה, השמים.. זה מרגיש כל כך שקט.. כאילו רק אני ואתה בעולם.." זה מילא אותי חמימות, מילים מועטות כל כך, שגרמו לי להזכר בפעם הראשונה שנפגשנו, כשאמר שלפעמים הוא חושב שהוא האדם היחיד עם רגשות בעולם. אני זוכר שברגע שאמר את זה נזכרתי בכל הפעמים שגם אני חשבתי בדיוק אותה המחשבה. וזה נחמד, לחשוב שרק שנינו בעולם. המחשבה תמיד מילאה אותי באושר, כי עוד לפני שזכיתי להכיר אותו מספיק הבנתי שאני מאוהב. בעבר זו הייתה מחשבה מכאיבה, פוגעת, מכיוון שהוא סטרייט. אבל עכשיו, עכשיו זה לגמרי בסדר, שנינו כל כך דומים, כך שהדבר הקטן הזה, שאני מאוהב בו, רק מזכיר לי לפעמים שאנחנו לא אותו אדם, ושאני לא מאוהב בי, אלה בנער היפיפה בעל עיני הברקת ושער המשי הזהוב. "אתה צודק, זה טוב, זה באמת טוב." הפניתי את ראשי מהכוכבים להביט בו. וזה היה יפה כל כך, כשהביט בשמיים ונראה כאילו כל הידע שבעולם מציף אותו ושוטף אותו בתבונת אין קץ. המשכנו לשכב כך בשתיקה במשך עוד כמה דקות, אני מביט בפניו היפים והלא מודעים בזמן שהוא מהרהר, או שלא, או הוא רק שכב שם בחוסר מחשבות מוחלט, ואולי באמת כל הידע והתבונה שבעולם מילאו אותו, לעולם לא אוכל לדעת מה עבר בראשו בזמן הזה. ואז הוא סובב את ראשו לכיווני, ונראה רק מעט מופתע מכך שאני מביט בו. ואז הוא חייך, והחיוך שלו היה כל כך כן ואמיתי וחם. חיוך שמעורר בי חשק לנשק את השפתיים האלה. גם אני חייכתי.
ואז הוא הושיט את ידו, ובזהירות מופלאה הרים את ידי מהאדמה הלחה ושילב את אצבעותיו בשלי, הוא הרים את ידינו למעלה, בוחן אותן באור הירח החיוור, כאילו מעולם לא ראה דבר כזה לפני. וזה היה נהדר, זה היה מדהים, זה גרם לחשוב שאולי טעיתי, שאולי הוא לא סטרייט אחרי הכל, אבל פחדתי לקוות, כי עד שסוף סוף הצלחתי להפסיק לחיות באשליות שזה יקרה, פחדתי להכנס לזה עוד פעם, ושעוד פעם יכאב לי כשאגלה שטעיתי שוב..
ידו הייתה קרירה בידי, הרגשתי כאילו היא לא יכולה להיות יותר חמה מזה, כאילו גופו מפיץ קרירות משונה. הוא הידק את אחיזתו בידי בעודו ממשיך לבחון אותן שלובות מכל הצדדים.
יכולתי לשאול אותו מה הוא עושה, לשאול מה הוא רוצה מהידיים שלי, אבל לא רציתי, לא רציתי לשבור את הדממה הזאת, את הרגע הכמעט קסום ששרר בינינו. הוא הניח את ידי על האדמה, אבל לא עזב, אוחז בכוח עד שמפרקי אצבעותינו הלבינו. ואז הוא המשיך להביט בפני, בעוד ידינו מונחות ללא תזוזה על האדמה הקרירה.
דרך עורקיו הרגשתי את ליבו הפועם, מהר, הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי, בדיוק באותו המקצב בו ליבי פעם. בו-בום בו-בום בו-בום בו-בום.. אבל הפעם הוא לא חייך, רק הביט לתוך עיני כאילו מהופנט, מנסה לחקור ולקרוא את סתרי מחשבותיי, חייכתי למחשבה שהיינו יכולים לדעת מה עובר בראשה של האחר, החיים היו נראים אחרת לגמרי, כאילו יש לי שתי ישויות.. "על מה אתה חושב?" שאל ג׳יימס, והפנים שלו נראו כפני ילד קטן שמנסה להבין למה כדור הוא עגול. "עלייך." לא הצלחתי לעצור בעצמי מלומר את המילה היחידה הזאת, החיוך נמחק מפני, איזו טעות... הוא בטח יבין עכשיו, והוא בטח יגיד שזה טיפשי מצידי ואין סיכוי, הוא בטח יגיד שכנראה עדיף שלא נהיה חברים. פחדתי לכמה שניות, אימת מוות שהציפה את גופי. אבל הוא רק חייך, "זה טוב." לחש.
עצמתי את עיני, מנסה לשמר את הרגע המופלא הזה, האם אני חולם? דמיינתי מולי את פניו המחייכות ביום בו פגשתי אותו. "ג׳יימס פרקר!" הוא הושיט את ידו ללחיצה "ואתה?". אלה היו זמנים שקטים, רגועים, כמו עכשיו.
ולפתע הרגשתי משהו על שפתיי, רפרוף עדין וקריר. פתחתי את עיני, פניו של ג׳יימס היו שני סנטימטר מהפנים שלי, עיניו עצומות מעט, ושפתיו כמעט צמודות לשפתי, מרפרפות עליהן כאילו לא בטוחות.
קירבתי את ראשי טיפ טיפה קדימה, וסוף סוף, זכיתי לנשק את הבחור בעל עיני הברקת. הוא עזב את אצבעותיי וחיבק את כתפי ביחד אחת, מקרב אותי אליו, האצבעות הקרירות שלו מטפסות במעלה צווארי ומתחפרות בשערי. הנשירה העמיקה, והרגשתי איך הוא מצמיד את גופינו. כבר נישקתי כמה וכמה בנות ובנים בחיי, אבל זה.. זה לא השתווה למשהו שהיה לי אי פעם, אין ספק שג׳יימס הוא הנשיקה הכי טובה שלי עד כה, ואין ספק שזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים..
התגלגלנו כך שהוא שכב מעלי, מנשק אותי כאילו אני שייך לו. התחלתי לצחוק לתוך הנשיקה, חצי צוחק חצי מנשק אותו ברעבתנות. וגם הוא צחק, שנינו צחקנו מרוב אושר, זה הרגיש כאילו מלאך בא ועוטף אותי באהבה. כל כך טהור ואמיתי. הפסקנו להתנשק ורק צחקנו ככה, כמו משוגעים מאושרים. הוא ישר את ידיו כדי להיות יותר רחוק מפני, אבל עדין לא יורד ממני. "לעזאזל פיטר." הוא צחק, "אתה בנאדם יפה!" חייכתי אליו, "גם אתה ג׳יימס, גם אתה..."