Who Am I

אני יודעת שזה פרק קצר, אין מה לעשות. כבר התחלתי לכתוב לפאנפיק הזה פאנפיק המשך, למרות שלא סיימתי לכתוב את הפאנפיק הזה XD

רובין

קול תקיעת שופר האזעקה נשמעה בכל המחנה.
יצאתי מביתן אפולו ישר לכניסה של המחנה, כשבידי חץ וקשת.
יצאתי מההגנות של המחנה וראיתי את המאורע - נער, בערך בגילי, נלחם בחמישה מינוטאורים בו-זמנית.
המינוטאורים הקיפו אותו, והוא היה חסר אונים.
יריתי על המינוטאור הכי קרוב חץ מהול ברעל, והוא התפוגג לאבקה זהובה.
הנער ניצל את רגע הבלבול של המינוטאורים, ואייד מינוטאור אחר בעוד אני יורה חצים.
המינוטאורים ראו אותי והתקדמו אליי בריצה. הייתי רחוקה מהמחנה ולא היה לי לאן ללכת. נגמרו לי החצים, ולחצתי על הקשת שלי, שמיד הפכה לחרב.
אחרי הקרב המייאש אני כמעט קרסתי על הרצפה, אבל אז ראיתי מולי לפחות 20 דרקייניאות, שדידו על רגל החמור שלהן.
הנער עמד לצידי והתחיל לאייד את המפלצות, אבל אני הבנתי כבר שאנחנו לא ננצח בלי עזרה.
לחצתי על הצד של השרשרת שלי, ואות המצוקה נשלח למחנה החצויים.
אני והנער נאבקנו כדי להישאר בחיים, אבל זה היה קשה, בעיקר בגלל שהייתי עייפה מהכוח שהשקעתי בלחימה במינוטאורים וגם כי היינו רק שני חצויים נגד 20 דרקייניאות.
מהגבעה הגיחו שישה חצויים. ג'סיקה מיריאנה בת אפרודיטה, אלכס מאטי בן הרמס, אמה בראון בת אתנה, אוליבר קלארק בן הפייסטוס, דין ג'ונס בן דיוניסוס וסקרלט אדמס בת דמטר.
ג'סיקה ואוליבר ביחד כבר שנתיים, ואלכס ואמה התחילו לצאת לפני שבועיים.
נלחמתי בכל הכוח שיכולתי, אבל אז קרסתי על הרצפה.
ברגע שכל הדרקייניאות הפכו לאבקה זהובה של מפלצות, ג'סיקה ואמה הלכו לכיווני בזמן שהבנים עזרו לנער, שגם אימץ את כוחותיו ללחימה לקום.
חזרנו למחנה וקרסתי על מיטתי בביתן אפולו באפיסת כוחות, מיד לאחר שעברתי במרפאה ואכלתי קצת אמברוסיה.

קמתי לפני ארוחת הערב, ויצאתי לחדר האוכל.
התיישבתי ליד שולחן אפולו במקום הרגיל שלי, בין וויל ופייג'.
הלכנו לאש להקריב לאפולו מנחה, ולאחר שסיימנו לאכול הלכנו למדורה.
כל יום שישי בערב הייתי שרה בפני כל החצויים במחנה אחרי שהם הכריחו אותי (בלשון המעטה).
הם התחילו להכריח אותי לשיר כל יום שישי בשירה לציבור רק בגלל שכשהגעתי למחנה הם גילו שאני אוהבת לשיר ויש לי קול של מלאך (אל תשאלו) אחרי ששרתי כשהייתי לבד בביתן את השיר "into you".
היום שרתי את "mama".
שרתי אותו במיוחד כי התחברתי למה שאמרו שם, ואני בטוחה שכל החצויים מרגישים או שהרגישו בעבר ככה.
בסוף התיישבתי על הספסל ליד וויל, והוא חיבק אותי.
אור לבן זהר מעל המדורה. כולם הפנו את מבטם למקור האור, והבטתי היישר בפניו של הנער שנלחם איתי היום במפלצות.
מעל ראשו היה סמל של חזיר שחנית בצבצה מראשו.
"ג'יימס ריינולדס, בנו של ארס!" אמר כירון וכל בני ארס בירכו את אחיהם למחצה.
רייצ'ל, האורקל, פסעה צעד אחד לפני שקרסה על הרצפה. זאק וטום, אחיי למחצה, הביאו שרפרף קטן והושיבו עליו את רייצ'ל.
מפיה בקע ערפל ירוק וקולה לא היה קולה האמיתי. זה היה קול עתיק. קולו של האורקל מדלפי... רייצ'ל מדקלמת עכשיו נבואה.

"בת השמש, הגדולה מכולם.
תצא למסע, עם בן המלחמה וששת חבריה.
החלטתה תחרוץ את זיכרונה,
תשכח הנערה הכל.
ברגע האמת, תיזכר בת האור,
ותציל את הכל."

ג'יימס

התחלתי כבר להתרגל לכל הקטע הזה של החצויים וזה שאני אל למחצה. ואז גיליתי שאני הבן של אל המלחמה. ואני דווקא מתאים להיות כזה. אני גאוותן, שחצן, ואני אוהב להילחם.
ואז הייתה את הנבואה הזאת. ברגע שרייצ'ל, האורקל, דיקלמה את הנבואה, ישר ידעתי שאני הוא בן המלחמה. אבל לא ידעתי איך, חוץ מתחושת הבטן שאמרה לי את זה.
ידעתי שזה לא צירוף מקרים שרק הגעתי למחנה והכירו בי כבן ארס ובדיוק באותו היום נשמעת נבואה שמדברת על בן ארס.
כירון קם ממקומו והתחיל לדבר.
"בינתיים אנחנו יודעים מיהו בן המלחמה." כירון החווה לכיווני. "יקום בן ארס, ג'יימס ריינולדס!" בני ארס הריעו לי, פעם שנייה היום.
קמתי ונעמדתי. חשבתי על בת השמש. כלומר, בת אפולו.
לא ידעתי מי היא, אבל ידעתי רק דבר אחד.
היא הולכת לשלם על כך שהיא מובילה את מסע החיפושים ולא אני.

		הפרק הבא