החיים, הקסם, והכל

שם הפאנפיק: החיים, הקסם, והכל
דירוג: R (תיאורים של שימוש בסמים)
שיפ: ג'ן
ז'אנר: הומור


פעם היה מישהו שכל כך אהב אתכם, שהוא היה מוכן לעשות הכל בשבילכם? גם אם זה אמר לסכן את עצמו, את המוניטין ואת העתיד שלו?
לי היה פעם מישהו כזה. בעצם, היו לי ארבעה מישוהים כאלה. ארבעה חברים שהיו מוכנים להסתכן (אבל לא בלי להינות מזה) בהטלת כישוף מסובך על עצמם בניגוד לחוק רק כדי שאני לא אהיה בודד בירח המלא.
היינו החברים הכי טובים, קרובים יותר מאחים, ובלתי נפרדים. חמשת הקונדסאים.
כן, היינו חמישה. בימי בית ספר היה עוד ילד שחלק איתנו את המעונות, חבר חמישי שנשכח מספרי ההיסטוריה. שמו היה –
אני רוצה להגיד בילי? האמת היא שלא היינו חברים כל כך קרובים. בילי (נקרא לו בילי בהעדר שם אחר) היה, למרבה הצער, משעמם. אולי בגלל זה אף אחד לא זוכר אותו.
בילי היה יותר משעמם ממשעמם. הוא לא היה נאה כמו סיריוס, לא כובש כמו ג'יימס, לא שנון כמוני (אם יורשה לי להעיד על עצמי), ולא... נחוש למצוא חן כמו פיטר? אני לא יודע, אין לי כלום.
בכל אופן, בילי אולי היה משעמם, אבל הוא היה חבר טוב. הוא קיבל אותי בלי היסוס כשסיפרתי לו שאני אדם זאב, תמך בי בימים שאחרי הירח המלא, וכשג'יימס וסיריוס העלו את הרעיון להפוך לאנימגוסים, הוא היה הראשון שקפץ לקחת חלק בהרפתקה.
רק ש... ממבט לאחור אני לא בטוח שהוא ידע למה הוא נכנס. יכול להיות שרוח הדברים שאירעו בלילה בו הרעיון הועלה תרמו לתחושה שסיריוס וג'יימס פשוט... צוחקים. וביום שאחרי, כשהשניים חזרו למעונות כשהם מחביאים ספרי שינוי צורה גנובים מהמדור השמור מתחת לגלימות שלהם, כבר היה מאחור מידי בשביל בילי להתחרט. גם הוא, כמו פיטר, עשה את זה כי הוא לא רצה להיראות כמו פחדן.
אז בקשר ללילה בו התוכנית ההרסנית של סיריוס וג'יימס יצאה לאוויר העולם. ישבנו בחדר שלנו במעונות, אחרי שהטלנו לחש נוגד ריחות מסביב לדלת כדי לא למשוך את תשומת הלב של המדריכים, והעברנו בינינו את מקטרת השלום המתפוררת של סיריוס. לא רק שהיא הייתה חפץ מכוער, היא גם כל הזמן נסתמה והתפרקה, וכשפעם אחת סיריוס ניסה לתקן אותה באמצעות לחש הוא רק הצליח לגרום לזה שהעשן שבקע ממנה ישנה צבעים.
"אם הייתם חיה," ג'יימס תהה לעצמו כשהוא מוקף ענן של עשן וורדרד. "איזה חיה הייתם?"
"טיגריס," פיטר אמר בלי לחשוב.
"זאת שאלה די מטומטמת, פוטר," סיריוס אמר, משחרר טבעת כחלחלה מפיו. באותה תקופה הוא קרא לו פוטר כי עדיין לא היו לו קרניים.
"זאב, מן הסתם," אני השבתי בנמנום.
"מה איתך, בילי?" ג'יימס שאל את בילי, שהיה שקט. אך בדיוק באותו הרגע הוא לקח נשיפה סגלגלה ארוכה מהמקטרת, ובמקום תשובה בקע מפיו שיעול נורא שנשמע כאילו הוא עולה מתהומות האש של השאול, כך שנבצר ממנו מלענות.
"אתם יודעים מה היה יכול להיות מגניב?" סיריוס אמר פתאום, בטון של אחד שגילה את המצאת המאה. "אם היינו יכולים להפוך לבעלי חיים."
"הייתם יכולים לארח לי חברה בירח המלא. זה היה יכול להיות מגניב," אמרתי באושר. להגנתי אני אומר, שוב, שלא היה אפשר לדעת שסיריוס מדבר ברצינות.
"כן!" ג'יימס אמר, ונראה כאילו התפוצץ לו זיקוק בתוך הראש. הדימוי כל כך הצחיק אותו שפרצתי בהתקף צחוק בלתי נשלט שנמשך עד שהשיחה על הפיכה לבעלי חיים כבר הסתיימה.
בבוקר שאחרי כבר היה מאוחר מידי. אני, פיטר ובילי התעוררנו ביום ראשון בבוקר לגלות שג'יימס וסיריוס נעדרים ממיטותיהם. לאחר זמן קצר הם נכנסו לחדר עם הספרים הגנובים וסיפור על איך הם הערימו על מדאם פינץ' בעזרת הגלימה, תכשיר השיער של סיריוס וחופן של סוכריות רחף.
"אל תתקפלו לי עכשיו," ג'יימס אמר כששלושת הקונדסאים האחרים נראו מסתייגים ממימוש הרעיון שעלה בלילה שלפני (או "ברית הדמים", כמו שסיריוס התעקש לקרוא לזה). "לא חשבתי שתפחדו."
"אני לא מפחד," פיטר היה הראשון לצייץ, קופץ כמו שחיין ללועו של כריש.
"גם אני לא," בילי אמר. או שזה לפחות מה שאני מתאר לעצמי שהוא אמר, כי אני לא זוכר שהוא בכלל דיבר.
לאחר שהשניים חתמו את גורלם הארבעה הסתכלו עלי. אבל לי, בניגוד לפיטר ובילי, היה עמוד שדרה.
"ממש לא," אמרתי.
"אתה תמיד חייב להרוס, נכון?" סיריוס ניסה את הגישה ההתקפתית. "ולמה לעזאזל לא?"
"סליחה אדוני, אולי אתה יודע איפה אני יכול למצוא עוד שינויים קסומים מסוכנים וקיצוניים שיקרעו את הגוף והשכל שלי לגזרים?" אני השבתי, שנון כתמיד.
"יש משהו במה שאתה אומר," ג'יימס הודה. "בסדר, לך יש פטור. רק אל תבוא לבכות לנו אחרי זה."
ככה הארבעה התחילו בדרכם להפוך לאנימגוסים. אני לא באתי לבכות לאף אחד. זאת הייתה שנת הבגרויות שלנו, ואני בהחלט העדפתי ללמוד למבחנים מאשר להפוך להיות אנימגוס. חוץ מזה שלא באמת האמנתי שהם יצליחו.
אבל כנראה שאסור היה לי להמעיט ביכולות של סיריוס וג'יימס. יום שישי אחד, לקראת סוף אפריל, חזרתי לחדר שלנו אחרי יום ארוך של לימודים ומצאתי את ארבעתם מחכים לי. ג'יימס וסיריוס נראו נרגשים, פיטר נראה לחוץ, ובילי... בכנות, אני לא זוכר.
"מה עשיתם?" שאלתי אותם בחשדנות.
"הצלחנו," ג'יימס אשר בסיפוק. "אנחנו אנימגוסים."
הייתי המום. האימונים שלהם הפכו לחלק מהשיגרה לפני כל כך הרבה זמן שכמעט שכחתי שהם באמת מתכוונים להצליח.
"הצלחתם?" חזרתי. "אתם... שינתם צורה?"
"עדיין לא," ג'יימס פוצץ את הבועה. "אנחנו עושים את זה הלילה. אבל קודם – "
הוא הוציא את מקטרת השלום של סיריוס וחבילה קטנה אך חשודה למראה.
מוח של נער בן חמש עשרה הוא לא מפותח מספיק כדי לחבר אחד ועוד אחד ולהבין מה הולכות להיות ההשלכות של החלטה כזאת, אבל אני תמיד הייתי חכם לגילי.
"זה רעיון רע," אמרתי ברגע קצר של בהירות.
"נו, רמוס, מה כבר יכול לקרות?"
רגע הבהירות חלף והמוח שלי חזר להיות גוש של הורמונים והחלטות גרועות. הסכמתי.
כמה דקות והרבה עשן צבעוני לאחר מכן –
"לא הייתם צריכים לעשות את זה בשבילי, באמת," אמרתי בפרץ של רגשנות.
"אתה חושב שאנחנו עושים את זה בשבילך?" סיריוס השיב בפליאה.
"אתם החברים הכי טובים שאפשר לבקש," המשכתי וחיבקתי את פיטר, שנראה מבולבל.
"אנחנו לא עושים את זה בשבילך," סיריוס הבהיר.
"אני לעולם לא אשכח את זה, חבר'ה..."
"בסדר, אני חושב שאנחנו מוכנים," ג'יימס אמר, לוקח שאיפה אחרונה מהמקטרת וקם על רגליו.
"רגע," פיטר אמר בבהלה. "מה אם... מה אם אני אהפוך לפיל או משהו? אין פה מקום לפיל!"
"אתה לא תהפוך לפיל," סיריוס הרגיע אותו. "אתה אמור להפוך לחיה שמזכירה אותך באופי, זוכר? אתה בטח תהיה... צ'יוואווה, או משהו כזה."
"מה אם אני אהפוך לדג?" פיטר נכנס לפאניקה. "אני אטבע!"
לאחר כמה דקות ארוכות של תהייה מה זה ההפך מטביעה, הצלחנו לחזור להתמקד בנושא המרכזי של הערב.
"יש לי רעיון," ג'יימס אמר לבסוף. "הכיתה של פליטיק עצומה, ובטח עדיין יש שם את הגיגיות עם המים מהשיעור חזרה על אגומנטי שהיה היום. בואו נעשה את זה שם. ככה אם נהפוך לדגים, ניפול ישר למים!"
"אתה גאון!" אמרתי, וכמובן שזאת הייתה הגזמה.
מבלי לחשוב על זה יותר מידי יצאנו לדרך. באופן די מדהים, הצלחנו להגיע לכיתת הלחשים בלי להעיר את כל הטירה עם הצחקוקים שלנו ומבלי להיתקל באף אחד.
בכיתה, לאור הירח האביבי הבהיר שזרח דרך החלונות, ג'יימס, סיריוס ופיטר – אה, ובילי – התפשטו ועמדו כל אחד במרכזה של גיגית מלאה בימים שתלמידי השנה החמישית זימנו באותו היום. המחזה היה יכול להיות מצחיק, אם הוא לא היה כל כך מוזר.
"בסדר, אני חושב שאנחנו מוכנים," ג'יימס אמר בהתרגשות. "רמוס, אם אני לא אשרוד את זה, תגיד לאוונס שאהבתי אותה."
והם הטילו את הכישוף. אני חייב להודות שהמחזה היה מרשים; תוך רגע ארבעת הנערים הוקפו הילה של אנרגיה קסומה מסנוורת, והם שינו צורה.
רעש עצום מילא את החדר. במקום בו ג'יימס עמד הופיע אייל לבן מבוהל שמעד על גיגית המים והפך אותה בחבטה מצלצלת, מציף את רצפת המשרד של פליטיק. סיריוס הפך לכלב שחור גדול שהתחיל לייבב כשהוא פגע במים, קפץ מתוכם והחל להתנער ולקפץ מסביב בבלבול והתרגשות. מתוך הגיגית של פיטר נשמעו ציוצים, ולאחר רגע עכברוש נוטף מים טיפס החוצה והחל להתרוצץ בחדר. רק מתוך הגיגית של בילי שום דבר לא בקע.
מיהרתי לשם והסתכלתי לתוך המים. בתחתית נח דבר מה קטן ועגול, בערך בגודל של סניץ' חום ומעוך. הוצאתי אותו ובהיתי בתדהמה ביצור שבידי.
זה היה חילזון. צורת האנימגוס של בילי הייתה חילזון. זה היה הדבר הכי עצוב והכי מצחיק שראיתי אי פעם בכל ימי חיי. הייתי משותק, קרוע בין דמעות לצחוק, בוהה ביצור הקטן והרירי ששרברב את ראשו מחוץ לקונכיה בחשש.
אבל לא היה לי הרבה זמן להתפעל מהטרגדיה הזאת. חומרים משכרים, עם כמה שבני אדם אוהבים אותם, לא נועדו לבעלי חיים. מצאתי את עצמי בחברת אייל, כלב ועכברוש שהתרוצצו בחדר באקסטזה מבולבלת ואיימו להעיר את כל הטירה עם הרעש שהם הקימו.
סיריוס התנפל עלי בלי אזהרה והחל ללקק את פני. פיטר רץ והתחבא מתחת לארון. ג'יימס ניצל את ההזדמנות כדי לנגוח בדלת בקרניו ולרוץ החוצה. סיריוס התלהב מהרעיון ורץ אחריו, נובח בקולי קולות.
הסתכלתי סביבי. לשמחתי לא הייתי מספיק פיכח כדי להיכנס לפאניקה. בתוחשת חובה קמתי מהרצפה, הטמנתי את בילי בזהירות בכיסי, ורצתי אחרי סיריוס וג'יימס.
המסדרון בחוץ היה ריק ודומם, כאילו אייל וכלב לא עברו שם בריצה רגע לפני. התחלתי ללכת במהירות, אומר לעצמי שהם לא היו יכולים להתרחק.
טעיתי. הם התרחקו, ואני לא הצלחתי למצוא אותם.
ככה התחיל הלילה המוזר בחיי. התרוצצתי בטירה עם חילזון בכיס וחיפשתי אייל וכלב מסטולים. הטירה נראתה מאד שונה מהצד השני של המקטרת של סיריוס; הדיוקנאות שהסתכלו עלי מתוך החשכה נראו גרוטסקיים, וחליפות השריון המבריקות התנוענעו בכל פעם שהפנתי אליהן את גבי.
הזכרתי לעצמי שוב ושוב שכל זה לא אמיתי, אבל זה רק גרם לי להתחיל לתהות אולי בכלל דמיינתי שהחברים שלי הפכו לבעלי חיים ושאני צריך ללכת למיטה ולהתנהג כאילו כל זה לא קרה. בדיוק כשהתחלתי באמת לשכנע את עצמי, שמעתי רעש.
עצרתי והקשבתי. הטירה הייתה דוממת לחלוטין. המשכתי ללכת ושמעתי את הרעש שוב – נקישות של פרסאות על מרצפות השיש של המסדרון. עצרתי והקשבתי שוב, אבל שוב הייתה דממה. הסתכלתי מסביב, ולאור קרן ירח שחדרה דרך החלון שבסוף המסדרון הבחנתי בצל של ראש דמוי סוס עטוי קרניים כנגד הקיר המרוחק.
התחלתי ללכת, עוקב אחר תנועותיו של האייל. גם הוא התחיל ללכת, צילו מחליק על הקיר. עצרתי, וגם הוא עצר.
"אני רואה אותך," אמרתי בקול.
"לצערי, קשה מאד לפספס אותי."
צעקתי והסתובבתי לכיוון הקול. פרופסור סלגהורן עמד מולי בחלוק בית מפוספס ומצנפת שינה. זה היה נכון – היה קשה לפספס את הכרס העצומה שלו, אבל איך שהוא אני הצלחתי.
הסתכלתי שוב לאחור. ג'יימס נעלם.
"מה אתה עושה כאן בשעה כזאת, אדון לופין?" המורה לשיקויים שאל, מגביה את שרביטו כדי להאיר את פני. הסתנוורתי ומצמצתי.
"אה..."
"גם אתה שמעת רעשים מוזרים ויצאת לבדוק מה קרה?"
"אה..." רגע, אני מדריך! "כן! זה מה שמדריכים עושים, שומרים על החוק והסדר."
"ישר כוח, אדון לופין," סלגהורן אמר. "אבל למה העיניים שלך כאלה אדומות?"
"אני, אה... אני בכיתי," שיקרתי בחוסר כישרון.
"בכית? מה קרה?"
"זה, אה..." פשפשתי בכיסי בחיפוש אחר רעיון. בילי עוד ישב שם. "זה חילזון המחמד שלי. הוא... מת."
"אני מבין," סלגהורן השיב באיטיות. "טוב, אני מניח שאין שום איסור בחוקי בית ספר על גידול חילזון מחמד... אני משתתף בצערך, אדון לופין. כדאי שאני אמשיך לחפש מי עשה את כל הרעש הזה – "
"אתה יודע, אתה לא צריך," נכנסתי לדבריו בקול גבוה. "אני אטפל בזה. בשביל זה יש מדריכים, לא? למה שלא תחזור לישון? אתה נראה עייף, פרופסור."
"המנהל באמת תמיד אומר שצריך להאציל סמכויות," סלגהורן הרהר, ללא ספק חולם על מיטתו החמימה. "כן, אני מניח שזה יהיה בסדר. רק... אולי אל תציין את זה בפני פרופסור מקגונגל? בכל זאת, אני המורה התורן הלילה..."
"אין לך מה לדאוג, פרופסור," אמרתי בעליזות מוגזמת. "אף אחד לא ידע. לעולם."
סלגהורן השתכנע והלך לדרכו. מרוצה מעצמי במיוחד, המשכתי בחיפוש.
בקושי הספקתי להתרחק לפני ששמעתי נביחות. מקלל את סיריוס ומקווה שסלגהורן לא יחליט לפנות לאחור, רצתי לכיוון הקול. כלב שחור עמד במרכז אחד המסדרונות ונבח בזעם על ניק- כמעט- בלי- ראש, זה ריחף באוויר והסתכל בו בבלבול.
קיללתי חרישית והסתתרתי מאחורי פסל. למה סיריוס היה חייב ללכת לנבוח על רוח הרפאים הכי מלשנית בהוגוורטס? אפילו פיבס גילה יותר הבנה ממנו כלפי עושי צרות. ואת ניק אי אפשר לפתות לשכוח ממה שקרה עם הבטחות של מיטה חמימה, הוא ירוץ לספר למקגונגל. לסיריוס הייתה תחפושת טובה, אבל לא לי, והדבר האחרון שרציתי לעשות היה להגיע למשרד של ראש הבית שלי במצב הזה.
כפי שקיוויתי, ניק השתעמם מהנביחות העצבניות לאחר זמן קצר, ועזב את המקום בריחוף דרך אחד הקירות. סיריוס זינק אחריו והתרסק לתוך חליפת שריון.
רצתי למקום. עד שהגעתי סיריוס חזר לצורתו האנושית, שוכב בתחתונים בין חלקי חליפות השריון. כשרכנתי מעליו ועזרתי לו לקום הוא מלמל, "הזיתי שהפכתי לכלב..."
"זה קרה באמת," אמרתי, למרות שבעצמי לא הייתי בטוח. "שיניתם צורה, אתה זוכר?"
"נכון!" סיריוס קרא בהבנה.
"ששש!" סיננתי. "תהיה רציני רגע, סיריוס. אנחנו חייבים למצוא את ג'יימס. הוא אייל."
סיריוס נתקף פרץ צחוק בלתי נשלט. אם לרגע חשבתי לספר לו למה בילי הפך, נטשתי את הרעיון למראה התגובה שלו.
"בסדר, בסדר," סיריוס התנשף, מנסה להירגע. "הוא בטח לא הספיק להתרחק..."
"זה גם מה שאני חשבתי," השבתי במרירות.
היינו בדרך חזרה לכיתה של פליטיק כדי למצוא את הבגדים של סיריוס כשהוא קרא פתאום, "הינה הוא!"
מחוץ לחלון נשקף מגרש הקווידיץ', היציעים שלו ריקים ולחים. במרכז המגרש, מלכך דשא טרי בהנאה, ניצב אייל לבן.
מבלי לחשוב פעמיים על העובדה שסיריוס חצי ערום, רצנו אל מגרש הקווידיץ'. אך כשהגענו למקום, שם האייל דהר מסביב בשלווה, עצרתי.
"חכה," אמרתי לסיריוס, המוח שלי פועל בקצב משולש. "אנחנו לא יכולים סתם להתנפל עליו. הם אולי נראים חמודים, אבל איילים הם חיות מסוכנות."
"קודם כל, הם לא חמודים," סיריוס השיב. "ודבר שני – אתה חושב שאני מטומטם? אני לא הולך לנסות לתפוס אותו. יש לחש שמחזיר אנימגוסים לצורה האנושית שלהם."
המוח שלי התנתק לרגע. כשהוא חזר לתפקד מצמצתי אל סיריוס.
"ולא חשבתם לספר לי את זה?!"
"ששש!" סיריוס סינן. במרכז המגרש, האייל הרים את ראשו והסתכל לעברם בחשדנות.
"מהר, לפני שהוא יברח," סיריוס לחש לי. "אתה צריך לעשות את זה. השרביט שלי למעלה."
הוא הסביר לי בזריזות איך להטיל את הלחש והתחלנו להתקרב אל האייל בזהירות.
"רגע," לחשתי, נזכר בבילי. חזרתי לאחור והנחתי את החילזון המבולבל בשיח בכניסה למגרש. "חכה פה," אמרתי לו בתקפות וחזרתי לסיריוס.
אם מישהו הסתכל עלינו באותו לילה, הוא לא היה שורד לספר על זה, כי הוא כנראה היה מת מצחוק. שני נערים, אחד מהם בתחתונים, רצים במגרש בלילה ומנסים לפגוע באייל מבולבל עם כדור של אור לבן שאף פעם לא הלך לכיוון אליו כיוונתי אותו. זה היה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.
"תתרכז, לופין!" סיריוס צעק עלי אחרי שפספסתי את ג'יימס בפעם השלישית.
"אני שונא אותך!" צעקתי בחזרה.
בסופו של דבר אזלו הדרכים בהן יכולתי להיכשל, והלחש פגע באייל. האור הלבן הקיף אותו והוא חזר להיות ג'יימס, שיערו הפרוע מלא דשא ומשקפיו נחות עקום על אפו.
חזרנו לכיתה של פליטיק, ג'יימס וסיריוס רועדים, ומצאנו את פיטר בצורתו המקורית, ישן על הרצפה ליד הארון. הצלחנו להביא אותו עד המגורים, שם הנחנו אותו במיטה שלו ונתנו לו לחזור לישון.
אז ישבנו בחדר בשתיקה.
"זה היה," סיריוס אמר בסוף. "הלילה הכי משוגע שהיה לי בחיים."
"אסור לנו לשכוח שום דבר ממה שקרה," ג'יימס אמר ותפס את הפנים שלי. "אתה חייב לזכור, רמוס! אתה שומע אותי?"
"אתה צודק," אמרתי. קפצתי כדי למצוא עט נוצה ולכתוב את כל מה שקרה, כשפתאום שמתי לב.
"איפה בילי?"
סיריוס וג'יימס החליפו מבטים ומשכו בכתפיהם. גם אני ניסיתי לחשוב, אבל זה הרגיש כאילו המוח שלי נוזל לי מחוץ לאוזניים, ולא הצלחתי לזכור.
"אני מת מרעב," סיריוס אמר. "אתם באים למטבח?"
מרגיש דחף עז לאכול כמות גדולה של שוקולד, הסכמתי מייד, ובילי שוב נשכח.

ביום שלמחרת התעוררנו בשעות הצהריים.
"תגידו, איפה בילי?" ג'יימס שאל בזמן שהתלבשנו לקראת ארוחת הצהריים.
"הוא בטח כבר ירד," השבתי במשיכת כתפיים.
סיריוס השמיעה רטינה מוזרה והחל לגרד את אוזנו בעצבנות.
"מה הבעיה שלך?"
"לא יודע, זה מרגיש כמו פרעושים," הוא השיב.
"אם כבר מדברים על פרעושים," ג'יימס אמר, פורע את שיערו מול המראה. "אנחנו צריכים לנסות לשנות צורה, לראות אם הלחש עובד. אולי הלילה?"
פיטר השמיע ציוץ מוזר, כמעט לא אנושי.
"אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב," אני אמרתי.
"אוי, תפסיק להיות כזה ילד טוב, לופין," ג'יימס אמר. "מה כבר יכול לקרות?"
ג'יימס, סיריוס ופיטר הפכו לאנימגוסים באותו הלילה, ושום דבר מוזר לא התרחש. היו לנו עוד הרבה הרפתקאות מדהימות, ואפילו לא בכולן היינו תחת השפעת סמים. אבל את בילי לא ראינו שוב לעולם, ואף אחד לא ידע לאן הוא נעלם.
היו שמועות שהוא הצטרף לאכולי המוות, או שהוא ברח כדי להתחיל חיים חדשים במקום אחר. סיריוס אמר שהוא עזב כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שהוא אף פעם לא יהיה מדהים כמוהו. אני פקפקתי בתיאוריה הזו.
אף אחד לא ידע שאיפה שהוא בעולם זוחל לו חליזון, שכל מה שהוא יכול לעשות זה להתחפר בקונכייה שלו ולחשוב, "מה עשיתי שזה מגיע לי?"