מיומנה של סיביל טרלוני

על העבר תמיד אוכל לדעת, גם את העתיד אצליח לחזות. את העבר תמיד אוכל לשנות ואת העתיד להחליף. בעבר תמיד אוכל לבקר ובעתיד תמיד אוכל לחוש. אך ההווה הוא אחר. כל חלקיק שניה הוא ההווה אך גם העבר או העתיד. ההווה הוא לא נודע. אך יש דבר אחד שאני יודעת- שאיני יודעת עליו שום דבר.

בהוגוורטס אקספרס, בדרך להוגוורטס

אני מתרגשת. היום זהו יומי הראשון בדרכי להיות קוסמת בוגרת. היום, לעת ערב, אכנס בשערי הטירה הגדולה והמפוארת שכל כך חלמתי להיכנס בשעריה. על הוגוורטס שמעתי רבות מהורי, מאחיי ואחיותיי, ואפילו מסבי וסבתי. האזנתי לסיפורים רבים על האגם השחור שמסביב לטירה, על האולם הגדול, על מגרש הקווידיץ' ועל מצנפת המיון. אין לתאר במילים את רגשותיי וחששותיי לגבי המיון הערב. אני כה מפחדת שאתמיין לבית שליבי לא חפץ בו... עם כל שנייה שעוברת גובר הדחף לעזוב הכול ולחיות כאדם פשוט וחסר קסם. אך משהו בכל זאת גורם לי להישאר על הרכבת שמתקרבת לאט לאט אל בית הספר. כנראה שהקסם שבי גורם לי לשבת ופשוט לשתוק. אולי אני לא מוציאה הגה מתוך בושה- מולי התיישב ילד כגילי שבא מלונדון. אלאסטור שמו. שיערו בהיר וארוך כדבש הנוזל מראשו ופניו חלקות, בהירות ונוצצות כאילו עשויות מחוטי זהב. שריריו בלטו במקצת מתחת לגלימתו וחיוכו היה לבן כל כך עד שסנוור את עיניי.
הנופים מעבר לחלון עברו והשתנו מרגע לרגע. שנינו, אלאסטור ואני ישבנו שעות רבות בלי להוציא הגה. כמוני, הוא כנראה ביישן. במסדרון הרכבת עבר אחד המדריכים והודיע כי עוד מעט נגיע להוגוורטס. ידעתי שאולי לא תהיה לי עוד הזדמנות לדבר עם אלאסטור אך פחדתי. רק כשכבר ראיתי את הטירה מרחוק אזרתי אומץ ופתחתי את פי.
"שלום..." אמרתי. אלאסטור הסתובב אלי וחייך. כנראה צחק על פני שהאדימו מרוב בושה.
"ערב טוב עלמתי" הוא אמר בקול נעים ועדין, "חשבתי שאינך יכולה לדבר. כל כך הרבה שעות ישבת פה ולא אמרת מילה. מה שמך?". לפתע שכחתי את שמי. לא יכולתי להיזכר בדבר- בשם משפחתי, שמות הוריי...
"אהה..." ניסיתי פעם נוספת להיזכר, "אני מצטערת... אני לא מרגישה טוב. עדיף שאתה תספר על עצמך ואני אקשיב. כך לפחות תהיה תועלת לשיחה". לא האמנתי לעצמי. הצלחתי להוציא מפי משפט שלם!
"שמי אלאסטור מודי. אני בא מלונדון..." הוא אמר והחל לספר על קורותיו ועל משפחתו. בזמן שהאזנתי לדבריו העולם התחיל להתערפל לפני. הקולות נשמעו חלשים יותר ויותר ועיניי החלו לראות במטושטש. התחלתי לראות הזיות. ראיתי את אלאסטור יושב על כיסא כשמצנפת המיון על ראשו. "גריפינדור!" היא צעקה. באותו הרגע הכל השחיר. רגע אחד עוד הקשבתי לאלאסטור וברגע שאחריו כבר הייתי שרויה על הרצפה, ללא הכרה.

"סיביל... תתעוררי..." לחש מישהו מעלי. שתי נשים עמדו לידי. האחת נראתה כמו אחות והשנייה כמו מכשפה אמיתית. באותו רגע שמתי לב שני שוכבת על מיטה לבנה, כנראה במרפאה.
"סיביל, איך את מרגישה?" שאלה האישה "המכשפה". היא לבשה גלימה ארוכה וכובע מחודד. פניה היו מודאגות מאוד. עניתי לה שאני מרגישה מציין. לא חשק לי להישאר עוד בחברת הנשים הלא מוכרות. הן לא הרפו.
"התעלפת ברכבת. האם את יודעת למה?" אמרה האחות. נדתי בראשי. הן המשיכו לשאול אותי שאלות מוזרות שלא היה שום סיכוי שאדע את התשובה להן. הן הסבירו לי שאחת מהן, האחות, היא גברת פומפרי, אחות בית הספר, והשנייה היא פרופסור מקגונגל, ראש בית גריפינדור.
"פרופסור, לאן התמיין אלאסטור מודי? לגריפינדור?" שאלתי.
"כן. למה את רוצה לדעת זאת?" שאלה מקגונגל. נבהלתי. התמונות שראיתי ברכבת לפני העילפון עלו בראשי.
"ראיתי זאת ברכבת פרופסור. קצת לפני העילפון..." אמרתי מלאת פחד אך גם בהתרגשות, "ידעתי שהוא יתמיין לגריפינדור עוד לפני שהחל המיון". פרופסור מקגונגל ומדאם פומפרי הופתעו. הן התלחששו מספר דקות והחליטו לשחרר אותי למגורי התלמידים. כבר עמדתי ליד הדלת כשהבנתי שאיני יודעת לאן ללכת.
"פרופסור, לאן ללכת?" שאלתי בחשש שתצחק.
"אה.. סלחי לי. התמיינת לגריפינדור. מר מודי מחכה לך בחוץ. הוא ילווה אותך למעונות," היא אמרה, "ברכותיי".

*** עם הזמן אני אתחיל לכתוב בקצת פחות רשמיות ועם יותר סלנג. הכל בגלל התקופ שבה הסיפור מתרחש***