אני כל כך מצטער

הבטתי בעיניים האלו, שכל כך אהבתי להביט בהן. הכחול הצלול שהזכיר לי את חופי הים המוזהבים בהם נהגנו לשוחח כאילו אין לנו דאגות. אבל כעת, בתוך האגם האינסופי ששרר בעיניו, נראה זיק הטירוף. אליוס שלי, כבר שבועות לא היה אליוס שהכרתי, הכוח והעוצמה העולים על כל דמיון שהיו ברשותו שיכרו אותו. הוא כבר לא היה הנער האופטימי והצוחק שהכרתי לראשונה. הוא הפך להתגלמות של הרס, משליט פחד בלבבות נתיניו. "אנחנו נשלוט בעולם!" קרא והביט בי. נשכתי את שפתי בכאב, "אנחנו נשמיד אותם וויל! כל זה," הוא החווה בידו על החלון שהשקיף על הממלכה, "הכל יהיה שלנו! כי יחד אחי, אנחנו בלתי מנוצחים!" הוא חיבק את כתפי והביט בפני באהבה, אהבה שרק אני זכיתי לראות. ליד עינו נראה חתך מדמם שהנחתי שעשה לעצמו, כנראה מרוב הכעס למראה העם הזועם שנגלה בפניו בשעות הצהריים, הושטתי את ידי ובקצה האצבע נגעתי בעדינות בדם שזלג על לחיו. הבטתי בטיפה שעכשיו טפטפה מאצבעי ונחתה על השטיח הלבן כשלג, הסתכלתי על שאריות האדום שהיו על אצבעי. "אתה מדהים." אליוס שבר את השתיקה והדביק נשיקה על שפתיי, חייכתי אליו ונישקתי אותו חזרה. הוא הצמיד אותי לקיר בתאווה, מצחקק מבעד לנשיקה. הדפתי אותו ממני בחיוך שנמוג כעבור שניות. אליוס הרצין גם הוא ברגע שראה את פני, "אהובי, מה מטריד אותך?" שאל. עצמתי את עימי בחוזקה למך כמה שניות, ידעתי שאני חייב לעשות את זה, לטובת העם, לטובת המלחמה, ידעתי שעשרות אנשים ישחטו תחת פקודתו של אליוס. שוב נגעתי בדם שעל פניו, נותן לו לכסות את כף ידי. "אני כל כך מצטער אליוס," הרמתי את מבטי מהדם. "כל כך מצטער.." מלמלתי. סובבתי אותו כך שגבו היו צמוד לקיר, "אממ, וויל? מה אתה עושה?" תפסתי את גרונו בשתי ידי ולחצתי בכוח. "וויל!" נאנק אליוס. הוא ניסה להתנגד אך הייתי חזק ממנו. מפרקי אצבעותיי הלבינו מהלחץ, הוא תפס בידי וניסה לשחרר את אחיזתי, פניו התחילו להכחיל מעט, "אני כל כך מצטער אליוס שלי, אני כל כך מצטער." דמעה חמימה עלתה בעיני, "וויל.." עלתה לחישה צרודה מגרונו. "אליוס.. אתה כבר לא אותו האדם שהכרתי, אתה שוחט חיות להנאתך אליוס! ראיתי את רשמית המתים שלך, הרשימה של כל האנשים שאתה מתכנן להוציא להורג. זה אכזרי אליוס, אתה.. אתה מחליא אותי אהובי." אמרתי בקול רועד. אחיזתו בידיי התחילה להרפות. "איך יכולת.." עיניו נעצמו וגופו החל להשמט לרצפה. כעבור שניות מעטות הוא כבר לא זז כלל. עזבתי את גרונו והנחתי את אוזני על חזהו כדי לחפש דופק.
דממה.
הזדקפתי והבטתי בגופתו של אליוס, בכתם הדם על צווארו איפה שהונחו ידי, בהבעה הנבגדת שעל פניו, באצבעותיו הדקות, בעיניו הבוהות לתקרה.
"אני כל כך מצטער אליוס, אהובי." אמרתי בפעם האחרונה.