אש וקרח

מראות

טונקס התעוררה לאור חיוור ומאובק של שחר. גופה אמר לה שהיא ישנה רק שעות ספורות, אך מוחה היה ערני לחלוטין.

היא שכבה על אחת הספות בטרקלין שבכיכר גרימולד מספר 12, עטופה בשמיכה ובמעיל של רמוס. זה היה מוזר, היא לא זכרה שהייתה לה שמיכה. אך מה שהיה יותר מוזר הייתה החמימות המנחמת שעטפה אותה, שהייתה קשורה איך שהוא לניחוח הזר- מוכר של המעיל.

היא זעה והסתכלה סביב. רמוס שכב ללא ניע על ספה סמוכה, שמיכה זהה לזו של טונקס מכסה את רגליו.

"את נוחרת," הוא אמר לכיוון התקרה בקול ברור.

"ככה אומרים," היא השיבה בצרידות ישנונית.

"היית יכולה להזהיר אותי," הוא אמר, ואז סובב את ראשו לעברה וחייך חצי חיוך.

טונקס חייכה בחזרה. חמימות הציפה את חזה, ופתאום, כמו סטירת לחי, היא הבינה כמה מה שמתרחש שם מוזר. סיריוס מת, והיא ורמוס לבד בבית שלו, ישנים בטרקלין ומדברים באור הבוקר. זה היה רגע מר- מתוק, אינטימי, מפחיד ונעים באותו הזמן.

היא חמקה ממבטן של העניים הזהובות, העניים שמהרגע הראשון עוררו בה חוסר נחת, והתיישבה.

"אני צריכה לצאת לעבודה," היא אמרה לאחר הצצה חפוזה בשעון. "הם חוקרים את מה שקרה במחלקת המסתורין... אני צריכה להיות שם."

רמוס גם התיישב, מהנהן לדבריה בעודו מעביר יד על פניו ובשיערו המנוקד כסף בטרם עת. הוא נראה כאילו הוא לא עצם עין כל הלילה.

"אני אמשיך לחפש את הצוואה," הוא אמר בשמץ תבוסה.

כעת טונקס נזכרה באירועים המוזרים והמטרידים שהתרחשו בלילה שלפני; כשהיא התעוררה היא קיוותה שזה היה רק חלום. הגיע לרמוס שהיא תנסה לומר משהו מעודד, אבל המילים לא יצאו. בדרך כלל היא הייתה טובה בדברים כאלה, אבל משום מה, איתו זה תמיד היה יותר קשה. ועכשיו זה הרגיש בלתי אפשרי.

הם אף פעם לא דיברו על זה במהלך המשימות המשותפות שלהם, אבל טונקס ידעה היטב על הטרגדיות הרבות שרמוס חווה, והידע הזה גרם לה להרגיש קטנה. היא חשבה שהיא לעולם לא תוכל להבין איך הוא מרגיש, איך זה מרגיש לעבור שינויים מחרידים בכל חודש, איך זה מרגיש לאבד את כל החברים שלך ולחוות בגידה כמו שהוא חווה. אבל מאז מחלקת המסתורין היא התחילה להבין שאולי היא טעתה.

היא נפרדה מרמוס ויצאה מבלי לאכול או לשתות. בחוץ שרר שחר קריר ולח. הידיעה שהיא חוזרת למשרד הקסמים הדביקה אותה באותו הרגע, והיא נתקפה כאב חד בבטנה.

לוקחת נשימה מרשרשת, היא התיישבה על מדרגות הבית באיטיות. היא רצתה להגיד לעצמה שהכאב נובע מהפציעה, אבל היא ידעה שזה לא לגמרי נכון. האמת הייתה שהיא פחדה.

אומץ מעולם לא נמנה יחד עם התכונות החזקות שלה. עין- הזעם מודי תמיד אמר שהילאי טוב לא צריך להיות אמיץ, אלא חכם. אבל כרגע היא הרגישה שהיא לא אמיצה ולא חכמה, והאשמה שכרסמה בה בכל רגע של ערות גרמה לה להתחיל לשנוא את עצמה.

שנה לפני כן היא הצטרפה למסדר במלוא הרצינות והכוונה, אבל משהו קטן בתוכה עדיין האמין – או רצה להאמין – שכל זה רק משחק. הטובים נגד הרעים, מתחת לפני השטח, בלי שאף אחד נפגע. אך ככל שהזמן עבר האנשים שסביבה, אנשים שהיא התחילה להחשיב כחבריה, התחילו להיפגע. סטרנג'יס המסכן שנדון לחצי שנה באזקבן, ארתור שהותקף על ידי נחש לפני חג המולד, ועכשיו סיריוס...

אם היא רק הייתה מצליחה לנטרל את בלטריקס במחלקת המסתורין כל זה לא היה קורה. אם היא רק הייתה מצליחה להתחמק מהקללה שפצעה אותה, סיריוס עוד היה מתהלך בבית בפרצוף חמוץ ומנדנד לה שתשעשע אותו עם חוויות היום- יום שלה, אימא שלה לא הייתה מתאבלת, ורמוס לא היה נאנס לחשוף את סודותיו האפלים של חברו האחרון. איך היא יכולה להראות את הפנים שלה בלשכה, בידיעה שהיא לא הצליחה להכניע מכשפה שישבה ארבעה עשרה שנים באזקבן?

פתאום היא הרגישה משהו שהיא הרגישה רק לעיתים רחוקות מאד – זעם. זעם על הכישלון שלה, זעם על סיריוס שהלך ונהרג והשאיר אותם להתמודד עם פשעי העבר שלו, אבל יותר מהכל, זעם ושנאה יוקדת כלפי בלטריקס לסטריינג'.

מקבלת החלטה, טונקס קמה על רגליה והתעתקה.

היא הופיעה מול בית מפואר שניצב זקוף על צידו של הר סחוף רוחות. קירות האבן החסונים היו צבועים כחול אפרפר, ואדני החלונות והמשקופים היו מעוטרים במסגרות אבן כבדות עמוסות עיטורים גוטיים. משני צידי השביל שהוביל אל הדלת הראשית הייתה פעם גינה, אך שנים של הזנחה הפכו אותה לרצועת אדמה טרשית מנוקדת שיחים שוטים.

כשהיא הייתה ילדה קטנה, אימה של טונקס לקחה אותה למקום הזה.

"כאן אני גדלתי," אנדרומדה אמרה לה כשהן צעדו במורד אותו השביל, יד ביד.

טונקס, שאז עדיין הסכימה שיקראו לה נימפדורה, הביעה את דעתה ואמרה שהמקום מרגיש מאד בודד. מאז שהיא זכרה את עצמה היא חיה עם הוריה בעיר, והיא לא הייתה יכולה לדמיין איך זה לחיות במקום המבודד הזה.

"לא הייתי בודדה," אימה אמרה לה ברכות. "אני והאחיות שלי, קיסי ובלה, היינו מבלות ביחד מהבוקר עד הערב. אבל היום לא גר כאן אף אחד."

כעת טונקס פסעה על אותו השביל בצעד מדוד, מחזיקה את שרביטה היטב בתוך כיסה.

כשבלטריקס לסטריינג' ושאר האסירים ברחו מאזקבן, בית הוריה היה המקום הראשון בו ההילאים חיפשו אותה, במחשבה שזה יהיה המקום אליו היא תחזור לאחר מאסר של ארבע עשרה שנים. אך החיפוש לא הניב תוצאות, וההילאים המשיכו את החיפוש במקום אחר.

אך לאחר הלילה שלפני, טונקס התחילה לחשוב שיכול להיות שהם פספסו משהו. אם הבית הזה מכיל איזה שהם סודות, יכול להיות שהוא יחשוף אותם רק בפני בני משפחת בלק, כמו מקום המסתור של סיריוס. אם היה סיכוי כל שהוא למצוא את בלטריקס לפני שהיא תפגע באנשים נוספים ולהביא אותה לדין, הוא היה שם.

טונקס הגיעה אל דלת העץ הכבדה של בית. מעליה, תבליטי אבן בצורת מלאכים מקורננים לעגו לה במבטיהם. בפעם הראשונה בה היא ביקרה שם הדמויות האלה הפחידו אותה, אבל היום היא הבינה כמה הם היו מגוחכים.

לוקחת נשימה עמוקה כדי להירגע, כמו שקינגסלי לימד אותה, היא הניחה את ידה על ידית הכסף המסוגננת. היא בקושי הספיקה להתחיל לסובב אותה כשסדרת נקישות עמוקות העידו שחצי תריסר מנעולים אדירים נפתחו למגע ידה, והדלת נפתחה.

היא נכנסה למבואה אפלולית בצעד דרוך, סוקרת את סביבתה בזריזות. בכל רחבי הקומה הווילונות היו מוסטים על החלונות, והרהיטים היו מכוסים יריעות פשתן כהגנה מפני האבק.

ליד דלת הטרקלין הפתוחה לרווחה ניצבה מראה. טונקס הבחינה בהשתקפותה ברגע שהיא נכנסה ולרגע היא נבהלה.

מתחת למראה, על שולחן דקיק, עמדו סדרה של תמונות ממוסגרות. יודעת שזה מסוכן, ובכל זאת לא מוכנה לוותר על ההזדמנות, טונקס הדליקה אור בקצה שרביטה ובחנה את התמונות מקרוב.

שלוש בנות יפות השיבו לה מבטים רציניים מתוך המסגרות. אנדרומדה, הבוגרת, נתנה לה חיוך מאופק. האחת הקטנה, נרקיסה, הרימה זרוע לבנה כדי לסוכך על פניה העדינות מפני האור שטונקס כיוונה אליהן. בלטריקס, האחות האמצעית, סקרה אותה במבט יהיר תחת ריסיה השחורים הארוכים, ולבסוף חייכה חיוך אכזרי.

טונקס בחנה את התמונה של אימה ואחיותיה מקרוב ואז הרימה את מבטה. דמותה שבמראה הייתה דלה וחיוורת, שיערה המדובלל וחסר הצבע מזדקר סביב פניה כמו שיח קוצני. היא עצמה את עיניה וניסתה להרפות. כשהיא פקחה את עיניה אישה בעלת תלתלים בגוון חום עמוק ועניים שחורות גדולות הסתכלה עליה בחזרה. יותר מכולן היא דמתה דווקא לבלטריקס, עם פנים רזות ועפעפיים כבדים. לא טונקס, אלא נימפדורה, כמו שהיא נראתה מתחת לצבעים והתחפושות.

היא הניחה את התמונה והמשיכה בסריקה. היא הרגישה חשופה בדמותה האמיתית, ובאותו הזמן הרבה יותר בטוחה בעצמה, כאילו היא באמת הייתה בת בית ולא זרה.

היא העבירה את ידיה על גבי ארונות הספרים המאובקים והפסלים, אבל הם לא חשפו בפניה את סודותיהם. לאחר שהיא חיפשה היטב בכל הקומה הראשונה היא עלתה במדרגות הצרות אל הקומה השנייה, מגיעה אל מסדרון חסר חלונות שמשני צידיו דלתות רבות. איפה שהוא באפלה עלה קול בכי חלוש.

טונקס התקרבה אל הצליל בצעד זהיר. במצב רגיל היא בוודאי הייתה מועדת באפלה, אבל היא לא נפלה, נמשכת אל הצליל העצוב. הבכי בקע מתוך אחד החדרים, מאחורי הדלת היחידה שהייתה פתוחה. היא האירה לתוכו.

דמות שישבה על המיטה קפצה על רגליה כשהאור שטף את החדר ושלחה את ידה אל כיס גלימתה השחורה.

"אקספליארמוס!" טונקס קראה בקול יציב והשרביט של יריבתה התעופף לפינת החדר.

מובסת, הדמות פשטה את ידיה והסירה את ברדסה באיטיות. קרני האור נפלו על פניה שטופות הדמעות של נרקיסה מאלפוי.

"איך את מעזה לבוא לפה?" היא רשפה.

"אני הילאית," טונקס השיבה. "אני מחפשת את בלטריקס לסטריינג'."

"תועבה חצוית דם," נרקיסה המשיכה בזעם. "אין לך זכות להיות פה!"

טונקס הבינה שהיא יודעת מי היא, למרות שהיא לא הצליחה להבין איך היא מזהה אותה. היא לא הראתה את הפנים האמיתיות שלה לאף אחד מאז שהיא הייתה נערה.

"איפה בלטריקס?" היא שאלה, מתאמצת לשמור על קור רוח מול האישה שהייתה דודתה, אותה היא ראתה לפני כן רק באלבום התמונות הישן שאימא שלה לקחה איתה כשהיא עזבה את הבית הזה.

"כבר חקרו אותי בנושא," נרקיסה ירקה בתשובה, צונחת על המיטה בכבדות. "כבר אמרתי שאני לא יודעת איפה היא מסתתרת. עכשיו, תעזבי."

היא מחתה דמעות באלגנטיות במטפחת לבנה. טונקס הנמיכה מעט את שרביטה.

"אני מצטערת על מה שקרה לבעלך," היא מצאה את עצמה אומרת. היא לא הייתה יכולה שלא לרחם על האישה הזו, שבעלה נשלח לאזקבן אחרי הקרב במחלקת המסתורין.

"אני לא צריכה את הצער שלך," נרקיסה החזירה בגאווה קרה.

מבינה שאין טעם לנסות להוציא מידע מהאישה הנסערת, טונקס פנתה לאחור. אבל היא לא יצאה מהבית, אלא המשיכה לחקור את הקומה.

הדלת הסמוכה הובילה גם היא אל חדר שינה, אך בניגוד לחדר הקודם, הוא היה עמוס סממנים אישיים. אלומת האור נפלה על מיטת אפיריון שחורה ממנה השתלשלו שרשראות קריסטלים נוצצות, ועל שולחן איפור עם מראה מפוארת. על גבי השולחן נחה מסגרת כסופה.

טונקס ניגשה לבחון את התמונה מקרוב. לקחו לה כמה רגעים להבין על מה היא מסתכלת. כשהתמונה הפכה להגיונית הבלבול שלה הפך לתדהמה.

בתמונה נראו נער ונערה בגיל ההתבגרות המוקדם, שניהם בעלי שיער שחור ופנים יפות. התמונה נראתה כאילו מישהו קרע אותה לשניים ומאוחר יותר הדביק אותה בחזרה, כך שקרע עמוק הפריד בין הדמויות.

הנערה, בלטריקס בצעירותה, עמדה כשזרועותיה כרוכות בקלילות חיננית סביב כתפיו של הנער, מחייכת אל המצלמה בשובבות. הנער הניח את ידו על מותנה והסתכל לעבר המצלמה בחוסר עניין כובש.

זה היה סיריוס בצעירותו, לפני שאזקבן לקחה את החן שלו, אך בעניו בערה אותה האש שטונקס הכירה.

"זה נכון מה שאומרים?" קולה של נרקיסה נשמע מאחוריה, כמעט מצליח להבהיל אותה. האישה עמדה בפתח החדר, שרביטה נח בידה ברפיון. טונקס רצתה להאמין שהיא לא טיפשה מספיק כדי לנסות לקלל אותה.

"מה אומרים?" היא שאלה בזהירות, צופה בידה של נרקיסה מזוית העין.

"שבלה הרגה אותו," נרקיסה אמרה, ולשבריר שניה קולה רעד. "שהיא רצחה את סיריוס."

"זה נכון," טונקס השיבה, בוחנת את תגובתה של דודה.

נרקיסה נראתה נגעלת, ואז הקלה שטפה את פניה. "העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיו."

המילים לחצו על נקודה רגישה בליבה של טונקס.

"הוא היה חף מפשע, את יודעת," היא פלטה, חשה דחף להגן על מעט הכבוד שנשאר לסיריוס. "הוא לא רצח את כל האנשים האלה."

"הו, בן הדוד שלי היה כל דבר חוץ מחף מפשע," נרקיסה אמרה בהדגשה.

טונקס השתהתה לפני שהיא דיברה. לא יכול להיות שנרקיסה מדברת על מה שקרה בזיכרון שרמוס ראה, הרי זה התרחש אחרי שסיריוס ברח מהכלא והוא מעולם לא הואשם ברצח האיש ההוא.

"אולי לפני שאתם כולאים אנשים כמו בעלי," נרקיסה אמרה ברעד. "תלמדו להכיר טוב יותר את בני הברית שלכם."

היא הרימה את ידה. טונקס נכנסה לעמדת התגוננות, אבל נרקיסה לא ניסתה לתקוף אותה. רק המגירה בשידה שלצד המיטה השמיעה צליל נקישה ונפתחה לרווחה.

מבלי להוסיף מילה, נרקיסה כיסתה את ראשה בברדס והלכה. טונקס התפתתה לרוץ אחריה, אבל תוכן המגירה משך אותה. בפנים נח רק חפץ אחד – יומן כרוך בכריכת עור שחורה. היא בדקה אותו בקפדנות, ולאחר שהשתכנעה שהוא לא נגוע בקסם אפל היא הרימה אותו ודפדפה. כל דפי היומן היו שחורים כמו פחם, וריקים מתוכן.

טונקס יצא אל המסדרון, היומן עוד בידה, ורצה אל הדלת הראשית. אבל נרקיסה נעלמה.

היא השפילה את מבטה אל היומן. קול בראשה, שהיה דומה להפליא לקולו של עין- הזעם מודי, נזף בה על המחשבה לקחת את החפץ הזה בחזרה אל כיכר גרימולד ולתת לרמוס להסתכל עליו. זו הייתה יכולה להיות מלכודת. אבל מצד שני, עין הזעם גם תמיד לימד אותה לסמוך על תחושות הבטן שלה, והבטן שלה אמרה שנרקיסה מאלפוי בסך הכל מתאבלת על החיים שהיא איבדה, ולא רוצה לפגוע באף אחד.

במחשבה הזו, טונקס טמנה את היומן בכיס גלימתה והתעתקה בחזרה לכיכר גרימולד.

ריח נעים של תבשילים קיבל את פניה כשהיא נכנסה למפקדה. היא פנתה אל המטבח, כשהשתקפותה הלא- מוכרת במראה שבמבואה קלטה את עינה. שיערה עדיין היה סמיך וארוך ופניה נשאו את התווים של משפחת בלק. אך לפני שהיא הספיקה לשנות את הופעתה רמוס הגיח מהמדרגות המובילות אל המטבח.

"חזרת מוקדם," הוא אמר לה.

טונקס הופתעה. "איך ידעת שזאת אני?"

"אני לא יודע. פשוט ידעתי," הוא השיב. הוא הסתכל עליה, ופתאום נראה מהורהר, כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. "ככה את נראית באמת?"

טונקס הנהנה, ומשום מה הרגישה כל כך נבוכה שהיא הסיטה את מבטה.

רמוס אמר, "את רעבה? הכנתי ארוחת צהריים."

נזכרת שהיא לא אכלה מאז היום שלפני, טונקס ירדה בעקבותיו אל המטבח. הניחוח מעורר התיאבון כמעט השכיח ממנה את מה שהתרחש מוקדם יותר, והיא אכלה את הארוחה שרמוס הכין ברעב.

"מצאת את הצוואה?" היא שאלה, בעיקר כדי לטשטש את העובדה שהיא טורפת את האוכל שלה.

"שום דבר," רמוס השיב בשמץ קודרות. ביחס לטונקס, הוא לא נראה רעב במיוחד. "יחסית למישהו שידע שהוא הולך למותו, סיריוס לא עשה הרבה סידורים."

"אולי קריצ'ר לקח את זה," היא הציעה בניסיון לעודד אותו מעט.

"אחרי כל מה שהוא עשה, לא הייתי אומר שזה בלתי אפשרי," רמוס השיב. "אבל לא מצאתי את זה בכוך שלו. בכל אופן, אם הוא נמצא בבית, הוא עדיין מתחבא."

טונקס הנהנה והתאמצה לבלוע חתיכה שלה תפוח אדמה לוהט.

"שמעת ממישהו מהמסדר?"

"שום מילה," רמוס אמר, דוחף עצם של עוף סביב צלחתו. "עין- הזעם אמור להגיע לבדוק שכשפי ההגנה עדיין תקינים, אבל חוץ מזה כלום. כאילו כולם התפזרו ברוח."

טונקס לא ידעה מה עוד לומר. הייאוש שלו התחיל להשפיע עליה, ותיאבון שלה נחלש.

רמוס כנראה שם לב לשינוי במצב הרוח שלה, כי הוא שינה את הנושא ואמר, "לא אמרת לי מה את עושה פה כל כך מוקדם. אל תגידי לי שכבר תפסתם את וולדמורט."

טונקס צחקקה.

"עדיין לא, לצערי," היא אמרה. נזכרת במשקל העודף שבכיס גלימתה, היא הוציאה את היומן השחור ודחפה אותו לעבר רמוס. "ראית פעם משהו כזה? אתה מבין בדברים האלה יותר ממני."

רמוס קימט את מצחו בזמן שהוא בחן את היומן, מדפדף בין הדפים השחורים הריקים.

"זה ספר נשמה," הוא אמר בהשתאות. "שמעתי על חפצים מהסוג הזה, אבל אף פעם לא ראיתי אחד במציאות... איפה מצאת את זה?"

"בבית שאימא שלי גדלה בו," טונקס השיבה. רמוס הסתכל עליה, אבל לא התעקש לחקור מה היא עשתה שם. "מה זה ספר נשמה?"

"זה חפץ עתיק, ואפל מאד," רמוס הסביר. "אף פעם לא ראיתי אותו בפעולה, אבל הוא אמור להכיל את החולשות של קוסם ולאפשר לו להעצים את כוחות הקסם שלו."

"מה זה אומר, להכיל את החולשות שלו?"

"את יודעת ששימוש בקסם תלוי ברגשות," רמוס אמר בשמץ התלהבות, כאילו הוא שוב מלמד התגוננות מפני כוחות האופל בהוגוורטס. "רואים את זה בעיקר אצל ילדים שלא יודעים לשלוט בכוחות שלהם עדיין. רגשות יכולים להעצים את הקסם, אבל גם להחליש אותו. זאת הסיבה שרוב האסירים באזקבן מאבדים את היכולות שלהם לאחר מאסר ממושך – רגשות כמו חרטה, אשמה וגעגוע יכולים להחליש קוסם. ספר הנשמה קיים כדי להתגבר על המחסום הזה. במובן מסוים, הקוסם מעביר לתוכו את החרטות והפחדים שלו, וזה הופך אותו לחזק יותר."

טונקס הסתכלה בספר השחור שבידיו של רמוס. הוא נראה כאילו הוא בולע את האור סביבו.

"אני חושבת שהוא שייך לבלטריקס," היא אמרה.

"זה נשמע הגיוני," רמוס אמר בקודרות. "לפי הביצועים שלה במחלקת המסתורין לא נראה שאזקבן החלישה אותה. אולי להפך."

"אפשר להשמיד את זה?"

"אני לא יודע. אם היא השאירה את זה מאחור זה כנראה קשה מאד, אם לא בלתי אפשרי," רמוס אמר בטון מהורהר. "אבל... אני יודע שיש דרך לראות מה יש בתוכו. לראות את הזיכרונות של הבעלים שלו."

"בן הדוד שלי היה כל דבר חוץ מחף מפשע..."

"אולי יש שם רמז לאיפה היא מסתתרת עכשיו," טונקס אמרה, דוחקת את קולה של נרקיסה מאלפוי מחוץ למחשבותיה.

"אולי. שווה לבדוק," רמוס אמר, לא בלי שמץ של התרגשות. משאיר את הכלים המשומשים על השולחן, הוא יצא מהמטבח בצעד מהיר. טונקס מיהרה אחריו.

הוא עלה במדרגות ונעצר מול דלת חדר העבודה. בעזרת המפתח הזהוב שעוד היה תלוי סביב צווארו, הוא פתח את הדלת.

בפנים שררה שעת לילה תמידית, שכן לא היו שם חלונות, ונרות נצחיים האירו אותו באור מרצד. רמוס הניח את הספר על שולחן העבודה והחל לחטט במגירות, כל זה תחת מבטו המבקר של אוריון בלק. לבסוף הוא מצא את מבוקשתו – מבחנת זכוכית צלולה.

טונקס צפתה בו בסקרנות בעודו מקרב את קצה שרביטו אל היומן. הוא מלמל מילות לחש שהיא לא הכירה, וכשהוא הרחיק את שרביטו שובל של ערפל שחור עקב אחריו. לפקודתו, הערפל נע ושקע בתוך המבחנה. היומן נותר שחור משחור.

"אף פעם לא ראיתי זיכרון כזה," טונקס אמרה, צופה בערפל השחור מתערבל במבחנה כמו ענני סערה זועמים.

"הוא נגוע בהרבה קסם אפל," רמוס אמר. הוא ניגש אל ההגיגית של סיריוס, שעוד עמדה גלויה בפינת החדר. הוא הוציא מתוכה את הזיכרון בו הוא צפה בלילה שלפני ומילא אותה בזיכרון של בלטריקס. הילה של אור אפל עלתה ממנו.

"כמה אתה מעריך שזה מסוכן?" טונקס שאלה. על פני השטח של הערפל נעו צללים לא ברורים, שברי זיכרון.

"זה בהחלט לא בטוח," רמוס השיב. "אם אני לא חוזר – "

"על מה אתה מדבר? אני נכנסת לשם," טונקס קטעה אותו, מבינה שהוא מתכוון לצפות בזיכרון בלעדיה.

"זה יכול להשתבש במאה דרכים שונות," רמוס אמר, כמו תמיד, מתעקש לחשוב שהיא צריכה את עזרתו. "אי אפשר לדעת עם קסם אפל."

"אני צריכה להזכיר לך שאני הילאית?"

"בסדר," רמוס הסכים לאחר הטיעון הזה. "שנינו ניכנס לשם."

"בסדר," טונקס הדהדה, לא מציינת את העובדה שהיא יודעת לדאוג לעצמה. "מוכן?"

רמוס הנהן.

כאילו הוא היה מסוגל לחוש בכוונת שלהם, הזיכרון בלע אותם ברגע שהם התקרבו אליו. הוא הקיף אותם והתפוצץ באור שחור, מכלה את קירות חדר העבודה וחושף שמי לילה בהירים. הם עמדו על מדרון הר, בין הבית בו אימה של טונקס גדלה וקצהו של יער צפוף.

דמות עטויה ברדס חצתה את האחו שנמתח שבין הבית ליער. ידיים חיוורות ואלגנטיות בצבצו מתוך השרוולים הרחבים, ושיער שחור סמיך גלש מתוך הברדס. טונקס הרגישה שהיא נמשכת בעקבותיה על ידי חבל בלתי נראה, רמוס לצידה.

הדמות התקרבה אל שולי היער, מגבירה את צעדיה עוד ועוד, כאילו היא הייתה צריכה לעצור את עצמה שלא לרוץ. ברגע שהיא הייתה מוגנת במחסה העצים היא הציצה לאחור, אל הבית החשוך, והוציאה את שרביטה.

"לומוס."

אור בהיר נדלק בקצה השרביט, נופל על גזעי העצים החלקים. באור ניתן היה לראות את פניה של בלטריקס מתחת לברדס. היא הייתה צעירה, בת שש עשרה או שבע עשרה, עדיין לא נגועה בטירוף של אזקבן.

"את מאחרת."

למשמע הקול העמוק שפתיה היפות של בלטריקס נמתחו בחיוך מרוצה, כמעט נלהב. היא הסירה את הברדס ופנתה לעבר הנער שצץ מאחורי גזע עץ סמוך – סיריוס.

"אני מצטערת," בלטריקס אמרה במתיקות. "הייתי צריכה לחכות שקיסי תלך לישון."

סיריוס סקר אותה. גם הוא היה נער, מלא כעס וחשדנות כלפי העולם. בניגוד לבת דודתו הוא היה לבוש בפשטות, במכנסי ג'ינס ומעיל עור.

"התגעגעתי אליך," בלטריקס אמרה פתאום. "עבר הרבה זמן מאז שדיברנו בפעם האחרונה."

"מה?..." רמוס מלמל בתדהמה לצד טונקס.

"אני לא יכול להישאר," סיריוס אמר, מתנהג כאילו הוא לא שמע אותה. "עזבתי את כיכר גרימולד, אחת ולתמיד. באתי רק כדי להיפרד."

"עזבת?" בלטריקס הדהדה בפגיעות. "אני לא מבינה. לאן אתה הולך?"

"אני אשאר אצל חברים, לפחות להמשך הקיץ הזה," סיריוס השיב, מציב חומה קרירה כנגד הפגיעות שלה. הוא הסתכל בכל דבר חוץ מאשר בה בזמן שהוא דיבר. "החלטתי. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה."

"דודה וולבורגה ודוד אוריון ינשלו אותך," בלטריקס אמרה כלא מאמינה.

"הם כבר עשו את זה," סיריוס השיב.

בלטריקס ניסתה להסתיר את ההלם והאכזבה שלה, אך הרגשות חמקו בין הסדקים שבמסכה שלה. היא הנדה בראשה, מסרבת לקבל את המצב.

"איך יכולת לעשות את זה?" היא שאלה, זעמה מתגבר בקצב מתמיד. "בלי תואר יורש משפחת בלק אתה כלום. זה אומר – זה אומר שהם יבטלו את האירוסים."

רמוס השמיע קול חנוק של הפתעה. טונקס הסתכלה בו ואז בסיריוס ובלטריקס הצעירים. זה לא ייתכן. לא ייתכן שהיה זמן בו הרוצחת והקורבן היו מיועדים להינשא.

"אולי זה עדיף ככה," סיריוס השיב בקול ריק. רק הדרך בה הוא הסיט את מבטו העידה שהוא לא אדיש לחלוטין. "אנחנו בני דודים, אנחנו לא אמורים להיות ביחד. זה לא נכון."

יציבתה של בלטריקס התקשחה, פניה מתכסות לאט בדוק של קרח שגרם לה להיראות הרבה יותר דומה לבלטריקס של ההווה.

"זה אף פעם לא הפריע לך קודם," היא אמרה בטינה. "מה השתנה? יש לך מישהי אחרת? מישהי בהוגוורטס?"

סיריוס לא השיב. לאחר שבריר שנייה של שתיקה הוא סב והחל להתרחק.

"אתה הבטחת!" בלטריקס קראה אחריו, והוא נעצר. "נדרת נדר, שתעמוד לצידי תמיד. לא משנה מה יקרה."

"היינו ילדים," סיריוס השיב בקוצר רוח. "דברים השתנו מאז. זה כבר לא משחק."

"זה אף פעם לא היה משחק," בלטריקס אמרה בקול מסוכן. "ואיפה אתה תגור עכשיו?"

"אצל ג'יימס," סיריוס השיב מבלי להסתכל עליה.

בלטריקס השמיעה קול של קוצר רוח רוויה שנאה.

"פוטר. אתה יודע שהוא לעולם לא יבין אותך. אתה מנסה כל כך להיות דומה לו, אבל זה לא מי שאתה. זה רק עניין של זמן עד שהוא יבין מה אתה באמת."

מבלי לספק תגובה, סיריוס התחיל ללכת ונעלם בין העצים. מאחוריו, בלטריקס נותרה לעמוד לבד, רועדת בזעם עצור.

נחשול של עשן שחור הפתיע את טונקס מתוך החשכה והיא נסחפה מתוך היער. כשהעשן התפוגג היא ורמוס עמדו ברחבה מרוצפת אבן ביום צח של תחילת האביב. מעל החצר התנשאו הכתלים האדירים של הוגוורטס.

שלושה נערים עמדו לבדם ברחבה. השעה כנראה הייתה שעת ארוחת הערב, כי לא היה שם איש מלבדם.

במרכז עמד נער רזה וגבוה בעל שיער שחור פרוע ומשקפיים, שהיה כה דומה להארי שלטונקס לא היה ספק שזהו ג'יימס פוטר. נראה שהוא מנסה להפריד בין חבריו, שהיו שקועים בריב.

סיריוס, מבוגר רק במעט מאשר בזיכרון הקודם, עמד בזרועות משולבות והבעה חתומה מול רמוס הצעיר, שדיבר אליו בכעס. צעיר בעשרים שנים מאשר בהווה, רמוס שבזיכרון היה נמוך ורזה יותר, מדי בית הספר נחים על גופו ברפיון נערי, ובשיערו החום לא נראה זכר לפסים הכסופים שהשנים רקמו בו.

טונקס הסתכלה לעבר רמוס מההווה, שעמד לצידה. עניו התרוצצו בין דמותו הצעירה לבין דמויותיהם של חבריו המתים, פניו מחווירות ולסתו מתהדקת. טונקס לא הייתה מסוגלת לדמיין איך זה מרגיש לאבד אנשים כל כך קרובים, ואז לראות אותם שוב בלי אזהרה, עומדים מולה, נושמים ומדברים.

לא יודעת איך עוד אפשר לספק נחמה במצב כזה, היא הניחה את ידה בעדינות על אגרופו המהודק של רמוס. להקלתה ולהפתעתה, הוא הרפה את ידו תחת אחיזתה, מאפשר לאצבעותיה לחמוק בין אצבעותיו ולהתהדק סביבן.

"זה לא היה מצחיק," רמוס הצעיר שבזיכרון אמר לסיריוס בקול קשה. "זה היה מעשה אנוכי, ואכזרי. לא חשבתי שזה מי שאתה."

סיריוס עשה פרצוף לא מתעניין. ג'יימס הסתכל בין חבריו בדאגה ואמר, "אתה קצת מגזים, ירחוני. זאת הייתה רק – "

"מתיחה. כן, שמעתי," רמוס שבזיכרון השיב בקור, לא מסיר את מבטו מסיריוס. "מתיחה שהייתה יכולה להיגמר במוות. אם לא היית מגיע ברגע האחרון ועוצר את סנייפ הוא היה אדם זאב עכשיו, או שהוא היה מת, והדם שלו היה יכול להיות על הידיים שלי."

ג'יימס שתק, מסתכל בסיריוס במן תחינה שיעזור לו לעזור לו. אבל סיריוס לא דיבר, עומד כמו חומה מול האשמותיו של רמוס שבזיכרון.

"למה עשית את זה, סיריוס?" רמוס שאל, הכעס מפנה את מקומו לרגע וחושף פגיעות ובלבול. "למה שלחת את סנייפ לשם, כשידעת שברגע שהוא יגיע לסוף המנהרה אני אחכה לו שם, בצורת זאב? אתה שונא אותו כל כך שאתה מוכן להרוג אותו?"

סיריוס עדיין לא דיבר. מנקודת מבטה, טונקס יכלה לראות את התמונה המלאה. בזמן ששלושת החברים התווכחו בקולות מהוסים בפינת הרחבה, בלטריקס צפתה בהם כשהיא מוסתרת בצללי משקוף הדלת המובילה אל החצר. לא נראה שהם מבחינים בנוכחותה.

באותו הזמן, נערה נוספת יצאה מדלת אחרת ופסעה לעבר שלושת הנערים. היא הייתה נערה יפיפייה, בעלת עור צח מנוקד נמשים עדינים ושיער אדמדם ארוך שגלש כמעט עד מותניה. זוג עניים ירוקות, ייחודיות, עזרו לטונקס לזהות אותה כמי שעתידה להיות לילי פוטר.

"למה אתם לא בארוחת הערב?" היא שאלה את הבנים. רמוס, שעדיין לא קיבל תשובה, הידק את שפתיו. ג'יימס נראה מעט אשם אך הצליח להסתיר זאת מאחורי חיוך. סיריוס נותר קריר ואדיש.

"מה קורה?" לילי שאלה בשמץ דאגה.

"זה שום דבר," רמוס הצעיר השיב בקול נמוך. הוא חטף את תרמילו, שהיה זרוק על הרצפה לרגליו, והתרחק לכיוון המדשאות.

"הוא בסדר?" לילי שאלה, מסתכלת בו מתרחק.

"חילוקי דעות מוסריים," סיריוס אמר פתאום בקול יציב. לילי הסתכלה עליו בבלבול.

"הוא בסדר גמור," ג'יימס אמר והניח יד על גבה, מכוון אותה בחזרה פנימה לאחר מבט מתוח אחרון לעברו של סיריוס. "בואי נלך לאכול משהו, אני גווע."

לילי אפשרה לו להוביל אותה, אך לא לפני שהיא נתנה בסיריוס מבט אחרון של חשש מעורב בסקרנות. הוא השיב לה מבט מוזר, אותו טונקס לא הצליחה לפענח.

הזוג נכנס לצל הטירה. רגעים ספורים לאחר מכן בלטריקס יצאה ממחבואה והתקרבה בקלילות ודממה אל סיריוס, שעוד עמד מבלי לזוז והסתכל במקום האחרון בו חברו ואהובתו היו.

"באת לזרוע מלח על הפצעים?" הוא אמר מבלי להסתובב כשהיא הייתה במרחק נגיעה ממנו.

"אולי," היא השיבה בשובבות, מתהלכת מאחוריו בשלווה מסוכנת, כמו פנתרה משחרת לטרף. "אמרתי לך שזה רק עניין של זמן עד שהם יבינו מה אתה באמת."

סיריוס המשיך לעמוד ללא ניע, אך צל שחלף על פניו העיד שהוא לא אדיש למילים שלה.

"למה באמת עשית את זה?" בלטריקס התגרתה. "תחסוך ממני את ההיתממות, אני כבר יודעת מה עוללת לסוורוס המסכן."

סיריוס הסתכל לעברה בהפתעה, אך כמעט מייד הסיט שוב את מבטו, מבין שחשף את עצמו.

"זה מה שאת רוצה, לסחוט אותי? לסחוט את רמוס?"

ידו של רמוס התהדקה סביב ידה של טונקס בעוצמה כמעט מכאיבה.

"תעשה לי טובה," בלטריקס השיבה בגלגול עניים. "מצידי החבר שלך יכול להיות טרול בתחפושת. אני לא עומדת לספר לאף אחד. זה לא שווה את הזמן שלי."

בלטריקס נעה ונעמדה מולו. ההבעה המתגרה שעל פניה התחלפה במשהו רציני, כמעט אפל.

"אז למה עשית את זה?" היא שאלה שוב, בקול שקט.

סיריוס ניסה לעזוב את השיחה וללכת, אבל היא עמדה בדרכו בנחישות.

"אני יודעת למה עשית את זה," היא אמרה במהירות. "אתה לא יכול לחיות עם המחשבה שסנייפ, חצוי הדם העלוב הזה, משתלב טוב יותר ממך בעולם אליו אתה נולדת. אתה שונא את זה שיש לו את הדבר היחיד שלך אין. אז עשית את מה שתמיד לימדו אותך לעשות – מחצת אותו. או שלפחות ניסית, עד שפוטר שלך התערב."

סיריוס נע כדי לעבור אותה. כשהיא המשיכה לנסות לחסום את דרכו הוא הדף אותה בתקפות, אך לא בכוח, והתרחק במהירות, עניו קפואות ופניו אפורות כמו אפר.

"הדם שלך שחור, סיריוס," בלטריקס קראה אחריו, צופה בו עוזב אותה שוב. "אתה לא יכול לברוח מזה!"

הזיכרון השתנה שוב. שמש קיצית בהירה זרחה בזיכרון השלישי, שופכת אור על גן מלבלב מלא קוסמים ומכשפות מהודרים.

"זאת החתונה של לילי וג'יימס," רמוס אמר בקול שקט.

הזוג המאושר רקד במרכז הגינה בה התקיים האירוע, מוקף בני משפחה וחברים ששלחו להם חיוכים קורנים. לילי הייתה זוהרת בשמלת הכלה הלבנה שלה, וכשבעלה הטרי לחש באוזנה והיא צחקה, הצליל מילא את האוויר החמים במגינה של פעמוני כסף.

טונקס סקרה את קהל המוזמנים, וכמעט מייד מצאה את סיריוס. מבוגר בשנים ספורות מאשר בזיכרון הקודם, הוא היה נאה מתמיד בגלימת טקס מהודרת בצבעים כחול וזהב. הוא צחק בקול בתגובה למשהו שמישהו אמר והתחיל להתרחק משאר האורחים בחיוך קורן.

"לאן אתה הולך, רך כף?" קול גברי גבוה נשמע מאחוריו והוא נעצר. בחור שמנמן בגלימה מיושנת עמד שם, מחזיק בידו צלחת עמוסה כיבוד. עניו הצרות, אפו הקטן ושיערו הדליל נתנו לו מראה של עכברוש. ביחס להופעה המרשימה של סיריוס הוא נראה עלוב עוד יותר.

טונקס הטתה את ראשה לעבר רמוס. "זה – ?"

"פיטר," הוא השיב בשלווה כפויה. "זנב תולע."

סיריוס שלף חפיסת סיגריות ושקשק אותה בחינניות.

"זה יום יפה," הוא הוסיף.

"נכון," זנב תולע השיב, מגניב מבט כמעט עורג לעבר לילי וג'יימס.

"נתראה עוד מעט," סיריוס אמר והמשיך בדרכו בצעד קליל. אם הוא היה מודע לאופן המוזר בו הגבר השני צפה בו מתרחק, הוא לא הראה סימן לכך.

הוא נעצר בצל גפן עתיק שהסתיר אותו מעיני אורחי החתונה ולקח סיגריה. הוא קירב אליה את שרביטו כדי להדליק אותה ולפתע עצר. רק אז טונקס הבינה שהוא לא לבד. כצפוי, בלטריקס ארבה לו בין הגפנים.

היא השתנתה מאז הזיכרון האחרון. כל שמץ של תמימות או ייצר שובב נמחק מהופעתה, ובמקומם הופיעה הילה אפלה; העשן השחור של הזיכרון כמו דבק בה. היא הייתה יפיפייה ומסוכנת, שיכורה מכוח.

"אסור לך להיות פה," סיריוס אמר לה בקול מהוסה, נאבק להסתיר את המתח שלו מנוכחותה.

"אני מתחתנת," בלטריקס פתחה ואמרה, ולמרות כל העוצמה והביטחון החדשים שלה, לשבריר שנייה היא הייתה שוב נערה פגיעה ומלאת תקווה.

שמץ של רגש חלף על פניו של סיריוס ונעלם. טונקס לא הצליחה לפענח האם זו הייתה דחייה או קנאה.

"מי הגבר בר המזל?" הוא שאל בקור רוח.

"רודלפוס לסטריינג'."

"זה יפה," סיריוס אמר בעוקצנות, מדליק את הסיגריה בנונשלנטיות. "באמת תהיתי מתי הוא יתחיל להרביע אתכם כמו כלבי שעשועים."

שרביטה של בלטריקס היה בידה. סיריוס הפיל את הסיגריה, אבל בקושי הספיק לזוז והיא כבר נטרלה אותו. ללא שרביט, הוא היה נתון לרחמיה.

"אני תוהה אם תקרא לעזרה," היא לחששה בקול מסוכן. "או שתעדיף למות מאשר לתת להם לגלות את האמת עליך."

סיריוס עמד בקיפאון מוחלט, מסתכל בעיניה באומץ.

"אין שום דבר לגלות," הוא אמר ביציבות.

בלטריקס חייכה חיוך מרושע. טונקס נזכרה בבלטריקס מההווה, בה היא נלחמה במחלקת המסתורין, והגיעה להבנה שהיא לא תמיד הייתה ככה. היו זמנים בהם היא הייתה נערה תמימה ומאוהבת, לפני שוולדמורט נכנס לחיים שלה.

"אפילו עוד לא אמרתי לך למה באתי," היא אמרה בקול מתנגן. מתקרבת אליו בצורה מסוכנת, היא לחשה בקול שקט, "טוג'ור פור."

סיריוס החוויר. הוא לא נרתע מקרבתה של בלטריקס, אך רעד חלוש, כמעט בלתי נראה, חלף בו.

"לא," הוא קרקר בשיברון.

"הו, כן," בלטריקס אמרה בשביעות רצון, מעבירה את קצה שרביטה על פניו המגולחות. "בוא ניגש ישר לעניין. במה אתה בוחר?"

סיריוס השפיל את עניו, ואז הסתכל לתוך הגפן. מבין הענפים היה אפשר לראות בברור את לילי וג'יימס מפטפטים עם רמוס. לצידם עמד זנב תולע כשהוא שקוע בגמיעת המשקה שלו.

סיריוס נמתח ועשה מאמץ לעמוד זקוף. הוא כבר לא רעד, אך הצבע לא חזר לפניו, נשטף יחד עם החיוך הזוהר והצחוק המתגלגל.

"טוג'ור פור," הוא אמר בטון אפל.

פניה של בלטריקס נמתחו בחיוך עצום. היא צחקה, צחוק נלהב של חדווה. לא היה בו שמץ רוע, רק להט חסר מעצורים. הצליל היה כל כך עוצמתי ורווי רגש שהוא הכה גלים בזיכרון והדף את טונקס מתוכו בתוך נחשול שחור, מגרש אותה ומשאיר אותה עם יותר שאלות מאשר תשובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא