הזדמנות שנייה

היי, זה הפיקצר הראשון שלי ואני מקווה שתאהבו אותו, וכמובן אשמח לתגובות וביקורות! 

הפיקצר מתרחש לאחר המלחמה, בשנה האחרונה שלהם. 

ויתור זכויות- אני לא מתכוונת להרוויח כסף מהפאנפיק, והדמויות שייכות רק לגיי קיי.

כמו כל לילה, הרמיוני סיירה ברחבי הוגוורטס מוודא שאין ילדים מחוץ למיטות, אך כמו כל לילה שהסתובבה לבדה, אותה מחשבה הגיעה לה תמיד לראש. על כך שאפילו שדראקו עבר צד, היא עדיין זכרה את כל מה שעשה, או כמעט עשה. איך היא שכבה בבית מאלפוי ועונתה בזמן שהוא צפה מהצד, איך הוא כמעט הרג את דמבלדור ונתן לאוכלי מוות להיכנס להוגוורטס. איך כמעט הרג את קייטי בל או הרעיל את רון, אפילו שזה לא היה בכוונה. ואיך שפשוט הציק והשפיל אותה ואת חבריה במשך השנים. אז למה, אחרי כל מה שעשה, עדיין יש בה חלק שלא שונא אותו? או במילים אחרות, אוהב אותו?

היא התחילה לפתח אליו רגשות כבר מאז שפגשה אותו בפעם הראשונה, אך זה נגמר מהר כמו שהתחיל כשהכירה אותו מקרוב. אך זה לא מנה ממנה אף פעם להפסיק לחשוב על כך שהוא נראה מדהים, שהוא חכם, שיש בו קצת רגשות, ויכול להיות גם אחראי אם הוא באמת חייב. היא תמיד חשבה שאפילו שזה קיטשי, היא הייתה אוהבת לריב איתו רק כדי להישאר קרובה אליו רק לעוד כמה דקות, להיות מסוגלת להביט בו בלי שזה יראה מוזר, לבחון כל פעם מחדש את פניו, את השיער הבלונדיני שתמיד היה מסודר בג׳ל או את עינוי הכחולות-אפורות, ואת השרירים שבטוח יש מתחת לגלימה כתוצאה מכל אימוני הקוודיץ שהוא עושה. 

כל פעם מחדש שראתה אותו היא רק חשבה מה היה קורה אם היא אולי הייתה מתחברת איתו, אולי אם היא הייתה טהורת דם ובבית סלית'רין הוא היה מקבל אותה 

לאחר כמה דקות שהיא הלכה בלי לשים לב לאן, מחשבותיה נקטעו כשהגיעה למדשאות שם ראתה מישהו בתוך האגם. 'בטח שוב אותה החבורה מאתמול' היא חשבה כשנזכרה שאתמול בערך באותה שעה מצאה חבורת ילדים משנה חמישית שהחליטו שאמצא הלילה זו שעה טובה לצאת לשחייה באגם. 

היא התקרבה בכעס לעבר האגם כשלפתע ראתה כי יש לידו כלימה של סלית'רין, וכי בתוך האגם איך אף אחד. "יש כאן מישהו?"  הרמיוני שאלה והסתכלה סביבה בכיוון האגם כשלפתע שמעה רעש מאחוריה. "את מודעת לכך שאם זה לא היה אני אז אף אחד לא היה עונה לך נכון?" דראקו אמר לה בלגלוג והתקרב אליה. הרמיוני לא יכלה שלא לשים לב שהוא לא לבוש ביותר מרק בוקסר. הוא היה רטוב כולו במים וזה היה נראה כאילו אור הירח היה שם רק כדי להאיר אותו, והרמיוני חייכה קצת לעצמה כשגילתה שהוא באמת שרירי כמו שדמיינה, אך הורידה מהר את החיוך כשהבינה שהיא בהתה בו. "אוהבת את מה שאת רואה ג׳ריינג׳ר?" הוא שאל הבהתחכמות. "מצחיק מאוד מאלפוי. עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה כאן באמצע הלילה?" היא שאלה וקיוותה שבזכות העובדה שזה אמצע הלילה ואין הרבה אור הוא לא ישים לב לכך שהיא מסמיקה. "את חמודה כשאת מסמיקה" הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיה וגיחך. "זה יכל להתפרש כמחמאה נסתרת" היא ענתה לו והסתכלה על הכל חוץ מעליו. "אולי זה מה שזה היה" הוא משך בכתפיו והרים את המגבת שהייתה ליד גלימתו. "לא הייתי מצפה שאתה תחמיא לבוצדמית כמוני" היא אמרה בלגלוג וגיחכה גיחוך מזוייף. "כדאי שתדעי שאני כבר לא כזה יותר בסדר?" הוא אמר לה והיא הופתעה. "קצת קשה לשנות הרגלים" היא אמרה בזמן שהוא ניגב את עצמו והיא שכחה לרגע כי היא הייתה צריכה לקחת אותו לראש בית שלו. " אני מצטער על הכל טוב?" הוא אמר לפתע. " על כל מה שעשיתי לך ולכולם... פשוט, לא הייתה לי ברירה, הוא איים להרוג אותי ואת המשפחה שלי, וטוב, כנראה שאנחנו לא כמו משפחת פוטר המושלמת, שיקריבו את עצמם בשביל כולם" הוא אמר מבוייש וקצת עצבני. "אני מבינה את זה, בערך. הוא איים עליכם, וזה לא ממש משפר את מה שעשיתם, אבל לא הייתה לכם ברירה, אני מניחה"  היא אמרה וניסתה לחייך ולהסתכל עליו, וראתה בפעם הראשונה קצת תקווה בעיניים שלו. "אז, אנחנו יכולים להתחיל מחדש?" הוא שאל והושיט לה את ידו החיוורת במטרה שהיא תלחץ אותה. היא הושיטה לאט את ידה ולחצה את ידו. היא חייכה אליו והוא חייך חזרה. "אני מניחה שכן" היא אמרה בחיוך. כשהם חזרו יחד להוגוורטס, המחשבה היחידה של הרמיוני הייתה שיש לה הזדמנות שניה.