מזימת המכשף -מוקפא-

קמרון הגיע לביתו בשעה אחת לפנות בוקר. הוא היה ריק לחלוטין. הוריו נסעו לאירוע ויחזרו רק מחר. אז הביתה היה חשוך ומדכא. הוא הדליק את האור ונעל את הדלת של הבית. הוא נכנס להתקלח אבל לא ידע מה ללבוש. כלומר, אם להישאר בבוקסר או ללבוש פיג׳מה קצרה. הוא בסוף החליט להיות עם בוקסר. הלילות החמים בניו- יורק רק הגבירו את ההחלטה שלו.

הוא ארגן את המיטה לקראת שינה, בעוד הוא חושב על איך היה היום עם החברים שלו. הם בעיקר ריכלו על בנות בפארק ודירגו כול בת שעברה מולם אם שווה לעשות אותה או לא. את רובן המוחלט הוחלט שכן. לקמרון זה לא עזר במיוחד לאור העובדה שהוא הומו. אז הוא עשה דירוג משלו לכול בן שעבר אם להיות איתו בזוגיות או לא. את רובם המוחלט הוא לא רצה. גם בגלל שהם היו עם חברות או כי הם לא היו לטעמו בכלל. היחיד שהיה לטעמו היה הנער בן השש- עשרה שהוא ראה לפני שלוש שנים וזה מה שגרם לו לצאת מהארון בפני אמה וגם לשים לב יותר לבנים. 

הוא להתנער המחשבות האלה. הוא חייב ללכת לישון ולאסוף את אמה לבית- ספר מחר. היא תהרוג אותו אם לא. ולעזאזל היא הייתה מהירה וחזקה. 

הוא החליף את השמיכה שלו השמיכה דקה מאוד והלך לאכול. הוא אכל שאריות פסטה מאתמול, ציחצח שיניים וחשב לעצמו אם להתקשר להוריו. אבל הם בטח ישנים עכשיו. לא כדי להעיר אותם עכשיו. למרות שקמרון פיקפק בזה מאוד, אחרי הכול, האירוע היה חתונה, ולעזאזל, חתונות זה דבר ארוך בטירוף. קמרון עדיין לא הבין איך מצליחים להרים חתונה עד שלוש לפנות בוקר. כאילו, מה עושים כבר? רוקדים? וזהו. אין משהו אחר חוץ מזה שכול שעה מחליפים אוכל שונה במזנון.

הוא שטף כלים, יבש אותם, הניח אותם במקום וכיבה את האור במטבח. הוא עלה לחדרו כדי ללכת לישון אבל החום לא נתן מנוח. עד מהרה המקלחת שעשה הלכה לעזאזל. הוא הזיע ממש ויתושים החלו להימשך אליו, כאילו יש לו ריח של בו שם ממש טוב, ולא ריח של זיעה. הוא השליך את השמיכה לריצפה ופתח חלון בתקווה שמשב רוח קריר יחדור פנימה. אבל לרוח היו תוכניות אחרות. היא רק החדירה משב רוח חמים עם יתושים וזבובים. הוא וויתר והלך להביא את המאוורר מהסלון. הוא ירד למטה והיא נדמה לו שהוא שומע רעש של חלון נפתח. הוא בטח מדמיין מרוב חום. הוא סוחב את המאוורר במעלה המדרגות לעבר חדרו. הוא חיבר אותו לשקע והפעיל אותו. מטח של רוח קפואה פגע בו בעוצמה ועשה לו עור ברווז. 

עד מהרה הוא נאלץ ללבוש פיג׳מה בשביל לא לקפוא, למרות שהוא חשב שלא יעשה בקיץ.

חבל. היה נחמד להיות עם בוקסר. 

הוא נכנס אל מתחת לשמיכה והלך לישון. הוא התעורר אחרי חצי שעה כששמע רעש בסלון. הוא בלע רוק וירד לבדוק מה זה. 

קמרון ירד במדרגות לאט לאט. מדרגה מדרגה. הוא הגיע לסלון להדליק את האור. 

שום דבר. 

הלב המשתולל שלו נרגע קצת. 

הוא בכול זאת בדק במטבח. 

כלום. 

שוב פעם הדימיון שלו מטעה אותו. כשהוא היה קטן ונשאר לבד הוא תמיד דימיין רעשים וקולות. 

כנראה זה מה שקורה עכשיו. 

הוא רצה לעלות למעלה לישון, אבל איך שהוא הסתובב הוא כמעט חטף שבץ. היה מולו דמות מוזרה. הוא נכנס אוטומטית לעמדת לחימה. הוא ואמה למדו שש שנים באומניות לחימה. הדמות הסתירה עליו במהירות אדירה. 

לא היה ביניהם קרב של ממש. 

הדמות הפילה אותו על הריצפה והוא חטף מכה חזקה. הוא ראה כוכבים. הוא ניסה להילחם, אבל הדמות הייתה חזקה ממש. הוא הרגיש טעם מתכתי בפה. דם. כנראה של היצור. הראיה שבה אל קמרון והוא שם לב שזה הנער שהוא התאהב בוא. הוא היה בהלם. הוא הפסיק להילחם בדיוק כדי לראות את ניביו צומחים לגודל לא אפשרי. הנער הסתער אל הגרון של קמרון נושך אותו. 

המחשבה האחרונה הייתה: זה לא כזה נורא. 

ודם פרץ מגרונו של קמרון לתוך פיו של היצור. ועל הרצפה. 

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תגיבו ותגידו איך זה היה. 

פאנפיק ראשון שלי. אז תהיו עדינים. 

קייל סמית. 

		הפרק הבא