לא סתם דודה

קודם כל, אין בכוונתי להרוויח שום רווח כלכלי מהפאנפיק והזכויות כולן שמורות לג'יי קיי רולינג

פטוניה פתחה את המקרר, הוציאה את הפשטידה שהכינה הבוקר והניחה מול הארי הבוכה.
הילד בן החמש ישב ליד השולחן ונתן לדמעות לשטוף אותו בזמן שהצמיד את שקית הקרח הקטנה אל המכה הכחולה ברגלו.
פטוניה הביטה בו ברחמים וליטפה את ראשו.
היא רצתה להרים אותו ולחבק אותו בחוזקה. היא רצתה לומר לו שגם היא מתגעגעת ללילי וגם היא רוצה שלילי תחזור, ששוב תשחקנה יחד, תרכלנה על ההווה ותדברנה על העתיד. פטוניה ירדה לגובהו של הארי ושמה יד מנחמת על כתפו.
"אתה רוצה פשטידה?" היא שאלה. 
הארי הנהן בראשו, מחה את הדמעות וקינח את אפו בממחטת הנייר הלחה.
פטוניה חתכה חתיכה קטנה והגישה לו על צלחת.
"אמא, למה דאדלי כל הזמן מרביץ לי?" שאל הארי והביט בעיניה של פטוניה.
היא הביטה עמוק בעיניו הקטנות ואז הסבה את מבטה וקמה. היא לא סבלה את זה שהוא קורא לה אמא. יבוא היום והוא יגדל ויגלה שהוא מאומץ.

פטוניה עלתה לרגע אל חדרה, נכנסה בשקט כדי לא להעיר את בעלה והוציאה מהמגירה את מקל העץ הקצר. היא שמה אותו בכיס וסגרה את הדלת בדממה.
הארי כבר שכח מהמכה וזלל את הפשטידה בתיאבון רב. 
פטוניה הורידה את הצלחת מהשולחן לאחר שסיים לאכול, הניחה בכיור ועלתה במדרגות יחד עם הארי.
למעלה בחדרו של הארי היא הושיבה אותו על המיטה, הדביקה פלסטר על רגלו והשכיבה אותו לישון. הארי עצם את עיניו ונע במיטתו עד שמצא תנוחה טובה, ונרדם כשחיוך שבע רצון נסוך על פניו. 
פטוניה הוציאה את השרביט, כיוונה אל הארי והתרכזה בכל כוחה במה ששמעה מסוורוס סנייפ כשסיפר לאחותה על עולם הקסמים ועל סוגי הכשפים. 
"פרוטגו," מילמלה פטוניה.
שום דבר לא קרה.
היא עצמה עיניים, הרימה שוב את השרביט של לילי וכיוונה על הארי.
"פרוטגו!" היא לחשה.
השרביט פלט ניצוצות לבנים וכבה. פטוניה התיישבה על הכיסא ונאנחה. היא תמיד רצתה לכשף, ואז סוף סוף כשמצאה את השרביט של לילי בין ההריסות היא שמרה אותו כי פחדה לנסות קסם כלשהו.
פטוניה קמה, ואז כשעצמה עיניים זה חזר אליה. 

לילי וסוורוס ישבו יחד על הדשא ודיברו בזמן שפטוניה התגנבה מאחוריהם וצותתה להם. היא רשמה הכל על דף קטן, אך לפתע היא דרכה על זרד קטן והוא פיצפץ בקול גדול.
"המ?" תהה סוורוס. "יש כאן מישהו?".
פטוניה השתתקה והתכווצה.
לילי קמה, ניערה את שמלתה מהדשא וניגשה אל השיח בו ישבה פטוניה. היא הזיזה את העלים, ומבטה נתקל בפטוניה המפוחדת.
שתי שניות של שקט, ואז החזירה את הענפים למקומם, ניגשה אל סוורוס ומשכה בכתפיה. פטוניה יצאה מהשיח ורצה בחזרה לביתה.

היא פקחה את עיניה, ומבטה נח על דף קטן שהיה תחוב בצורה אכזרית בתור סימניה לספר.
היא ניגשה אליו, הוציאה אותו והופתעה לגלות שזה אכן אותו הדף. 
"הניפו את השרביט גבוה, ואז דקרו את האוויר בזמן שאתם אומרים פרוטגו," היא קראה.
פטוניה נעמדה שוב. היא כיוונה אל הארי את השרביט, הרימה, דקרה ואמרה, "פרוטגו!"
אור לבן בקע בשקט מהשרביט, הגיע אל הארי, עטף אותו באור ואז נעלם.
פטוניה זרקה כדור נייר מקומט על הארי, אך הוא נתקע באוויר ונפל ארצה.

יום למחרת ישב הארי ליד השולחן, כשלפתע זרק אליו דאדלי את הביצה שלו וניסה לפגוע בהארי. הארי התכופף, והביצה חלפה לידו כאילו היה סביבו מגן.
פטוניה חייכה לעצמה והמשיכה בהכנת ארוחת הבוקר של בעלה.

היא הצליחה לעשות כישוף.

פעם ראשונה. 

היא הצליחה לשמור על הארי.

"זה בישבילך, לילי" היא מלמלה.

הסוף.