לקום || אביטל

בע"ה

שם הפאנפיק: לקום
שם הכותבת: אביטל
דירוג: G
שיפ: ג'ן
ז'אנר: אנגסט

נכתב במסגרת טורניר הקווידיץ' של פורום פאנפיקים. תודה רבה לנגה (לונגה) שביטאה לי את הפאנפיק. בלעדיה זה לא היה נראה כפי שזה (:

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג. אני לא מתכוונת להרוויח מפאנפיק זה.

אני מאוד אוהבת תגובות (:

מולי כבר עמדה במטבח כשהגעתי כדי לעזור בהכנת ארוחת הבוקר.
"מה שלומך, הרמיוני?" חייכה מולי, "ישנת טוב בלילה?"
"ישנתי מצויין, תודה! את צריכה עזרה?"
"אשמח אם תערכי את השולחן. מגיעים הרבה אורחים היום -" מולי השתהתה כמה שניות והתחילה להכין לי כוס קפה. 
"לא, זה ממש בסדר, מולי. אני אכין לעצמי!" נזעקתי ולקחתי מידה את הכפית.
"הרמיוני - זו הזכות שלי להכין לך! אבל לא בגלל זה שתקתי פתאום… זה רק ש - את יודעת מה עם הארי? כלומר - הוא מתכנן לבוא היום?"
נאנחתי אנחה עמוקה ומולי כבר הבינה את התשובה. "הארי לא ענה לאף מכתב?"
"לאף מכתב." 
קולי הדהד במטבח הקטן.
מולי ניסתה לחייך אך חיוכה היה כאוב משהו. "נראה לי שאין מנוס, צריך להביא אותו בכוח. ההסתגרות הזו לא טובה לו. וגם ג'יני…" היא נאנחה, "אולי עדיף שג'יני תלך להביא אותו."
היא משכה בכתפיה ויצאה מן המטבח. רגע אחריה נכנס רון כשעל פניו הבעה מופתעת.
"הרמיוני! מה את עושה פה בשעה כזו?"
"קמתי יותר מוקדם כדי לעזור…" 
שוב השתררה שתיקה. מה קורה כאן היום?
"רון!" קראתי כשהפנה אליי את גבו והתחיל לטעום מן הסירים, "רון - אמא שלך מודאגת לגבי הארי… והאמת - שגם אני. מה נעשה איתו? החיץ הזה שהוא מתעטף בו - זה פשוט מזעזע. מאז המלחמה הוא מסתגר. שלושה חודשים! שלושה חודשים, רון! איפה אנחנו היינו? מי יציל אותו אם לא אנחנו?"
רון עטה הבעה של אשמה. 
"הרמיוני, אנחנו… עשינו כל מה שיכולנו. אבל… את צודקת. צריך לעשות מעשה!"
מולי נכנסה למטבח בשנית. "אה, בוקר טוב, רון! איך ישנת?" היא לא חיכתה לתשובה ומיד פנתה אליי. "ג'יני מיד יוצאת אל כיכר גרימולד. אם אתם רוצים להצטרף אליה, תאכלו עכשיו ארוחת בוקר."
מיהרתי להוסיף את הכלים האחרונים לשולחן והתיישבתי מול רון. ג'יני הופיעה לאחר שתי דקות ונראתה קצת אומללה.
"ג'יני, יהיה בסדר!" עודדתי, "אנחנו ממש נביא אותו עכשיו. לא נרשה לו להישאר בכיכר גרימולד, הוא יבוא לגור כאן! הוא יהיה חייב לצאת מזה! לא יכול להיות שליום ההולדת שלך הוא לא יבוא..."
ג'יני הנהנה והוסיפה חלב לדגני הבוקר שלה. "את צודקת. הלוואי! למען האמת, שכשאני חושבת על זה, הארי לא ממש בא לבקר מאז המלחמה… חוץ מיום הלוויה של פרד."
היא נשנקה והמשיכה לאכול בשקט. האווירה נעכרה ולאף אחד לא היה מספיק כוח נפשי בכדי לשנותה.

התעתקנו ממש על המדרגה העליונה של כיכר גרימולד מספר 12 ודפקנו בדלת. פסיעות עייפות וכבדות התקרבו לדלת מעברה השני. הדלת נפתחה לכדי סדק זעיר וראשו של הארי הציץ ממנו. הוא אפילו לא חייך.
"שלום, חברים. בואו, תיכנסו."
נכנסנו. ג'יני הייתה המומה מהניכור שהתגלה לפניה ודמעות עלו בעיניה.
הארי הושיב אותנו ליד השולחן וקרא לקריצ'ר. "קריצ'ר, אתה יכול לבוא בבקשה?"
קריצ'ר הגיע במהירות. שמחתי לראות שלפחות לקריצ'ר הארי מתנהג יפה, כיוון שההתנהגות שלו כמעט פגעה בנו.
"כן, אדונילי, קריצ'ר כאן. קריצ'ר רואה שבאו אדונילי וגבירתילים לבקר את אדונילי הארי – מה אדונילי רוצה?"
"תודה קריצ'ר. אשמח אם תוכל להביא לנו בבקשה קצת כיבוד."
העוויתי את פניי אבל לא אמרתי מילה מכיוון שידעתי שהארי דואג לשלם לקריצ'ר בעד עבודתו ונותן לו ימי חופשה.
ג'יני הסתכלה עלי ולאחר מכן על רון ופתחה: "הארי, קיבלת את המכתבים שלנו?"
הארי הנהן ובהה בתמונה שמולו.
ג'יני הוסיפה ורעד נשמע בקולה – "הארי, אם קיבלת – אתה יודע שהיום יום ההולדת שלי? היום אני בת שבע עשרה."
הארי לא הגיב וג'יני התחילה לבכות. הארי התנער, כאילו הבין פתאום מה הוא עשה.
"אוי, ג'יני. בטח שאני יודע שיש לך יום הולדת היום! אפילו קניתי לך מתנה! זה רק ש..."
החלטתי שהגיע הזמן להתערב בשיחה ואמרתי, "הארי, אתה חייב לצאת מזה. כל ההסתגרות הזו לא טובה לך! אתה הורס לעצמך את החיים!"
הארי הסתכל עליי ועיניו נראו עצובות כפי שמעולם לא ראיתי. 
"הרמיוני, את... את לא תביני. זה מסובך מאוד. עדיף לך לא להיכנס לזה ופשוט להתייאש ממני. אני אף פעם לא אחזור להיות מי שהייתי..."
הייתי מזועזעת מהמשפט האחרון שלו. "הארי, תקשיב לי. ותקשיב לי טוב. אנחנו לא עוזבים אותך – אנחנו החברים שלך, וחברים לא מתנהגים ככה. לבכות על העבר לא יעזור לך, לבכות על המתים גם לא. מספיק. תצא מזה! אתה הצלת את כל עולם הקוסמים!"
הסתכלתי על רון והוא הוסיף חרישית – "המוות של פרד ושל... של כולם, הוא לא באשמתך, הארי. זה היה קרב. תפסיק לקחת את כל האחריות על עצמך!"
הארי נראה מהורהר. קריצ'ר הגיע עם שתייה וכיבוד ולאחר שהניח אותם על השולחן, השתחווה והסתלק.
נעמדתי ופקדתי: "הארי, יום ההולדת של ג'יני מתחיל ממש עוד מעט. תלך עכשיו להתקלח ולהתארגן ותחזור מהר. תארוז גם את כל הדברים שלך - " הארי הסתכל עליי במבט תוהה ולשמחתי נראה מאושש יותר. "כי אתה עובר לגור במחילה בימים הקרובים. קדימה, מהר!"
לאחר שהארי הסתלק פקדתי על כולם לעזור לי ולהשרות במקום אווירה נעימה. תודות לקריצ'ר הבית היה נקי ולא מטונף ומוזנח, אולם לא היה לו מראה ביתי. הוא היה קודר וחשוך.
זימנתי פרחים והנחתי אותם בתוך אגרטל יפה על השולחן. ג'יני הלכה והביאה, אין לי מושג מאיפה, כמה מנורות יפהפיות שהאירו את הסלון. רון רק קפץ לקנות מהר בחנות המוגלגים הסמוכה כלים חדשים למטבח.
סוף כל סוף, הבית נראה ביתי, חמים ונעים.
ישבנו כולנו וחיכינו ליד הספות שבסלון. כשהארי ירד הוא עצר לפני המדרגה האחרונה והסתכל בעיניים פעורות.
"מה עשיתם לבית שלי?" הוא צחק. הוא צחק!
יצאנו מהבית ודיווחנו לקריצ'ר לאן. יחד התעתקנו אל המחילה.
רון רצה להיכנס אבל הארי עצר אותו.
"יש לי משהו להגיד לכם, חברים." עיניו נצצו. "אין ספק שאם הייתי ממשיך ככה הייתי מאבד את הכל. את השפיות, את הסבלנות והאהבה, את החברים הכי טובים שלי. אותך, ג'יני..."
ג'יני הסתכלה עליו וחייכה. "עכשיו הכל בסדר, הארי."
הארי חייך. "את באמת סולחת לי, ג'יני? ואתם?"
רון חיבק אותו בעוצמה ואני רק אמרתי ברוך: "טוב שחזרת לעצמך, הארי. התגעגענו!"
הארי הסתכל על כולנו. "מה הייתי עושה בלעדיכם? במה זכיתי?"
אוחזים זה בכתפו של זה נכנסנו אל המחילה. ואני ידעתי – הארי חזר לעצמו סופית.