דרך ארוכה || אביטל

בע"ה

שם: דרך ארוכה

שם הכותבת: אביטל

שיפ: ג'ן

דירוג: G

ז'אנר: אנגסט

נכתב במסגרת פעילות "אנחנו המוזות"

תודה לנגה (לונגה) המדהימה על ביטוא הפאנפיק (:

 נשמתי עמוק ופסעתי צעד קדימה. הסניץ' היה אחוז בחזקה בידי השמאלית, ופניי היו יבשות. מרוב צער, אפילו דמעות לא ירדו.

צעדיי כבדו. נעצרתי במקום והרגשתי בבירור איך חוש החיים שבי פועם בחזקה ומורה למוח לעצור את הפסיעות.
נאנחתי והתיישבתי על אבן סמוכה. העצים מסביב האפילו והטילו צללים ארוכים עד לקצה היער.
היער, שתמיד היה סואן ושוקק חיים, היה כעת דומם כמו קבר. ציוץ הציפורים התמידי השתתק אף הוא.
נראה שכולם מתים מלבדי, הרהור חצוף עלה בראשי ואני סילקתי אותו בזעם צונן. הם לא מתו והם לא ימותו - אני כאן כדי להציל אותם.

אף אחד לא יודע איפה אני - נזכרתי בכאב.
דווקא ברגעים הקשים האלה, אין אחד שיהיה לצידי - לא הורים ולא חברים, שעסוקים כעת בטיפול בפצועים ובמתים. המתים שמתו בגללי. בגלל שלא הלכתי ל...למות מהר יותר.
אין לי על מה להצטער, זה היה הגורל שלי מלכתחילה. תלוש, בלי בית, ללא הכוונה ודרך ללכת בה. נגזר עליי לתעות בשבילים, ליפול בדרכים, להיאבק על הדרך.
דרך שאני לא מבין, עלומה וצופנת סוד נורא מכל.

ממה אני מפחד? שאלתי את עצמי. לא מיציתי את החיים שלי, חיים של מרדף וחיפוש, חיים שבהם הייתי לבד עם איומים והצקות מהדרסלים, ללא יכולת התגוננות? היכן אני נכנס במנגינה האינסופית והמורכבת של כל בני האדם?

קולותיהם של רון והרמיוני נישאו אליי מקצה היער, שם הם טיפלו בפצועים שבאחריותם.
רגש אחר הציף אותי, רגש מוכר ואהוב, רגש טוב.

לא! נעמדתי על רגליי. לא מיציתי! אני תועה, אובד בדרך, אבל יש כיוון, יש מטרה - האהבה מניעה אותי. אם לא האהבה לא הייתי כאן עכשיו, מבכר למות ולהציל את כל עולם הקוסמים מכליה.
אחרי הכל - יש המשך אחרי המוות. סוף סוף יהיה לי בית, את הוריי, את סיריוס…

ציוץ ציפורים נשמע. קרן שמש חדרה מבעד לעצים האפלים והאירה לפניי את הדרך.
"אני הולך למות," לחשתי בשלווה טהורה והסניץ' נבקע.
שלושה סיבובים היו כל מה שייחלתי לו.