אמנת סודיות הקוסמים

בס"ד

כבר מתחילים להיגמר לי המשפטים השנונים שאני כותב על ויתור זכויות לרולינג, אבל הכוונה ברורה.

אלבוס דמבלדור לבש מכנסי ג'ינס שהיו קצת רחבים ובלויים, חולצה מכופתרת ארוכת שרוולים ועניבה מפוספסת. את המכנסיים לא ראו, כי הוא ישב כה קרוב לשולחן שרק פלג גופו העליון נראה לעין. הוא ישב באולפן של תוכנית בוקר כזו או אחרת, מהסוג שעקרות בית צופות בהן בשעה שבן הזוג שלהן עובד והילדים במסגרות. מנחה התוכנית היה מארח בכל יום באולפן שלו אנשים שונים עם סיפורי חיים מעניינים. את אלבוס דמבלדור הוא הכיר כי בנו למד במוסד שאותו ניהל.

"הכל טוב, אלבוס?" שאל אותו מנחה התוכנית, "אנחנו עולים לשידור עוד כמה שניות."

"זה בסדר, פעם ראשונה שאני מתראיין לתקשורת," אמר אלבוס. הוא לא לבש בגדים מוגלגיים כבר שנים רבות, למעשה, והוא חש שלא בנוח בהם.

"אין מה להילחץ, אני נמצא כאן, אני אלווה את השידור, ואתה פשוט תענה בכנות," אמר המנחה בחיוך.

"עולים לשידור," נשמע קול מאחורי הקלעים, "בעוד שלוש, שתיים אחת–"

מוזיקה עליזה נשמעה והמנחה היישיר מבט למצלמה והקריא ממכשיר הטלפרומפטר שניצב לצידה. "תודה שחזרתם אלינו," הוא אמר בחיוך, "האורח שלי הבוקר הוא איש חינוך משכמו ומעלה, שהעדיף להשקיע את זמנו בטיפוח בני נוער... קצת שונים אפשר לומר. בוקר טוב לאלבוס דמבלדור."

"בוקר טוב ג'ון," הנהן אלבוס.

"אלבוס, ספר לנו קצת על המקום שאתה עומד בראשו ועל האנשים המיוחדים שאיתם אתה נפגש."

אלבוס בלע רוק. כבר שנים שהוא לא מדבר על כך בגלוי. הוא הקדיש את כל חייו להוגוורטס וויתר על הקמת משפחה נורמטיבית רק בגלל זה.

"בני הנוער שעליהם אני אחראי קוראים לזה בית ספר," אלבוס אמר, "והמקום עצמו נקרא הוגוורטס. הוא שוכן בצפון סקוטלנד בטירה שמשפחת המלוכה הסקוטית תרמה למטרות צדקה לפני כמה מאות שנים."

"מה מיוחד בבני הנוער האלה, אלבוס?" שאל המנחה.

אלבוס בלע רוק. הנה החלק הקשה מגיע. "מדובר בבני נוער כמוני וכמוך, ג'ון. כשהם נולדים, לא רואים בהם כל שוני. אבל כשהם מתחילים לגדול, בשנים הראשונות לחייהם, זה כבר ניכר לעין," הוא אמר.

"מה ניכר לעין?" שאל ג'ון.

"ה..." אלבוס היסס, "הנכות, המגבלה. מחלת הנפש."

"תסביר," ביקש המנחה.

אלבוס נשם עמוק. "מדובר בסוג של סכיזופרניה, ג'ון. בשנות הילדות המוח שלהם משדר להם שקורים סביבם דברים לא טבעיים, ובשלב מסויים הם מגיעים להחלטה שהם למעשה אנשים בעלי כוחות קסם."

"באיזה שלב בחיים שלהם זה קורה?" שאל ג'ון.

"בדרך כלל באמצע גיל העשרה. הם מנסים לבצע קסמים משונים והם מהווים נזק לחברה. מה שארגון 'הוגוורטס-צדקה ופילנתרופיה בע"מ' עושה זה לאבחן גילוי כמה שיותר מוקדם של המחלה, שהיא למעשה גן מוטנטי שנקרא JK, ובתחילת שנות העשרה לחייהם הם מקבלים זימון למוסד הסגור לחולי הנפש שלנו, 'הוגוורטס'. הם משוכנעים שהם נשלחים לבית ספר לקוסמים כדי לסייע להם להתמודד עם היכולת הזאת."

"איך הם מקבלים זימון?" שאל המנחה.

"טוב, בשנים האחרונות זה נעשה פשוט יותר, עם התקדמות הרפואה," אמר אלבוס, "בדרך כלל, כחלק מהבדיקות שנערכות לתינוקות שנולדים בבתי החולים, ניתן לזהות גילוי מוקדם של הגן הבעייתי שעתיד להתפתח למחלת הנפש. אנחנו מאפשרים להם לגדול עם הוריהם בשנים הראשונות לפי הוראת פסיכולוגים, ורק בשלב בו הם מתחילים להיות מסוכנים לציבור אנחנו מזמנים אותם להוגוורטס. לפני כן, כמובן, יש פגישות ושיחות עם ההורים."

"ובהוגוורטס אתם מנסים לרפא אותם מהמחלה?" שאל המנחה.

"לצערי זה לא אפשרי," אמר אלבוס, "מדובר בעניין גנטי. כמובן שאם באמת היה קסם, היינו רואים אספקטים מציאותיים שלו. למשל, אחד מצוות בית הספר, אדם בשם סוורוס, הטיל עליי קסם שאמור 'להרוג' אותי לפני מספר שנים."

"מה, צוות המקום גם הוא חולה?" שאל המנחה.

"חלקם," ענה אלבוס. "תבין, מכיוון שאי אפשר לרפאם מהמחלה, אנו מקבלים אותם כפי שהם. מבחינתם, הוגוורטס הוא אכן בית ספר לכישוף ולקוסמות ולא מוסד סגור עם יציאות הביתה רק בחג המולד, חג הפסחא והקיץ. אנחנו מלמדים אותם קסמים תיאורתיים, ולפעמים אפילו מגיעים איתם לשלב המעשי יותר. כשמישהו משתכנע בכך שיש לו יכולת מסויימת, כמו למשל להפוך גפרור למחט, המוח שלו משדר לו את המסר שהוא הצליח לבצע את הקסם הזה. הביטחון שהוא מקרין משפיע על שאר החולים והם עדים להצלחתו גם כן, למרות שכמובן שום גפרור לא נהפך למחט."

"ואז, כשהם מסיימים ללמוד בהוגוורטס..." החל ג'ון לומר.

"אנחנו מעודדים אותם לעצמאות ומסתירים אותם מעיני הציבור. אנחנו קוראים לאנשים שאינם חולים 'מוגלגים', כלומר אנשים חסרי קסם, וסיפרנו להם על אמנה סודית של קוסמים שמטרתה לשמור את הקוסמים במחתרת. כמובן שהמטרה האמיתית של האמנה היא לדאוג לכך שהם יישארו נסתרים מהציבור. לכן, לרוב הם מתחתנים אלה עם אלה ומקימים משפחות, ומכיוון שמדובר בעניים גנטי, הם מורישים את הגן הלאה. חלקם גם מנהלים זוגיות עם אנשים שאינם חולים, ואני מצדיע לאנשים הבריאים שמתחתנים איתם. אנחנו גם מציעים להם עבודות מזדמנות, כדי שיישארו בחברתנו. חלקם משוכנעים שהם עובדים במשרד ממשלתי שעוסק בקוסמים, כאשר בפועל הם טובלים את רגליהם באסלה או מצטופפים בתא טלפון ואז הולכים למשרד סמוך ומזייפים עבודה משרדית או משליכים מטוסי נייר. את חלקם קיבלנו לעבודה בהוגוורטס, כמו אותו סוורוס."

"מי מלבדך לא חולה?" שאל ג'ון.

"ישנם כמה אנשים, כמו חלק מצוות הוגוורטס או אדם שנקרא 'שר הקסמים', שבדרך כלל מדובר באדם שמרצה עבודות שירות מטעם המדינה בהתנדבות עם המוגבלים."

"ואיל אורח החיים שלהם מתנהל לאחר שהם מסיימים ללמוד?" שאל המנחה.

"כמו שאמרתי, הם חיים יחד ומנסים לנהל משק בית. בפועל, עובדים סוציאליים שלנו מסייעים להם מדי פעם, אך בפועל ייתכן מקרה שאדם כלשהו יבשל ארוחה במו ידיו ויהיה משוכנע שעשה זאת באמצעות קסם, או שנסע לאנשהו במכונית ויהיה משוכנע שעשה זאת באמצעות דרכי תחבורה משונים כמו טלפורטציה או אפילו אח בוערת. לא פעם נאלצנו לחלץ מהאש אנשים ששרפו את עצמם. יש כמה אנשים עם סיפורים באמת יוצאי דופן, כמו טום רידל, שכשהטיל 'קללה ממיתה' על חולים אחרים, הם באמת מתו."

"באמת?" התפלא המנחה.

"כן, הוא אפילו היה בהסגר למשך 14 שנים," אמר אלבוס, "עד שנער הטיל עליו קללה בחזרה. תבין, אין באמת השפעות לקסמים שהם מטילים, אבל המוח שלהם משוכנע שזה אמיתי ומגיב בהתאם. לפעמים הם חושביםש הם הורגים אנשים למרות שלא כך הדבר. וכאשר אדם אחר מקרין ביטחון עילאי בנוגע לקסם, הם כולם משתכנעים שכך הדבר."

ג'ון הנהן. "אתה למעשה הקדשת את כל חייך לכך, נכון?" הוא שאל את דמבלדור.

"נכון," אמר דמבלדור, "ישנם כמה אלפים שחולים במחלה הזאת בכל רחבי העולם, ואנו מנסים לדאוג שהם ישמרו אלה על אלה ושלא יזיקו לציבור. בינתיים אנחנו מצליחים די יפה, הם אפילו הקימו ציוויליזציה משל עצמם. אבל אנחנו נאלצים לשתף פעולה עם המחלה שלהם כי, כאמור, ריפוי זה לא אפשרי."

ג'ון מחה דמעה. "בתוא מי ששניים מילדיו חולים במחלה הארורה, אני מוקיר לך תודה, אלבוס."

"תודה לך, ג'ון קריווי," אמר אלבוס, "ואני רוצה לומר לכל מי שצופה בנו, שיבין את החשיבות של קבלת השונה."

פטוניה כיבתה את הטלוויזיה. זה כבר היה כואב מדי. אנשים חולים וחסרי ישע שיכולים למות רק כי המוח שלהם שכנע אותם בכך... זה נשמע איום. זה גם מה שקרה לאחותה. לגדל ילד סכיזופרן במשך 10 שנים זו לא חוויה נעימה לאף אחד, וזה גרם ללא מעט התמוטטויות עצבים לה, לבעלה ולבנה. ציוויליזציה משל עצמם... נו, נראה שהארי פוטר הסתדר בכוחות עצמו בסופו של דבר. היא עוד זוכרת את הקיץ ההוא שבו הצביע על אחותו של ורנון וקרא לה בלון נפוח, או שהשליך עוגה על אדון וגברת מייסון שנה קודם ואז קפץ מחלון הקומה השנייה יחד עם חברו מהמוסד הסגור. ואחר כך מתפלאים למה ורנון רצה שהארי יישאר נעול בחדר כל הזמן.

כשהראיון הסתיים, אלבוס קם ממקומו ומחה דמעה. כשהוא בהוגוורטס, הוא מלא כוח ואושר. אבל כשהוא הולך הביתה בסוף כל יום, הוא ממרר בבכי על מר גורלם של כל אותם המוני סכיזופרנים שהוא זוכה ללמד. מדי פעם הוא תוהה למה הגם הסורר נקרא דווקא JK. שם כזה לא יכול להיות שרירותי, נכון?