דם

אד כמעט ורץ במעלה הרחוב, בזמנים האלה לא היה כדי להסתובב ברחוב קלטן שבבוסטון אחרי רדת החשכה, בשעות הלילה היו הרחובות שייכים לשודדים ופורעי החוק. מעילו הארוך התנופף ברוח הקלילה שנשבה, וטיפות גשם זעירות החלו לרדת מהשמים, הוא קילל חרישית והאיץ את הליכתו, מהדק את החבילה שמוסתרת מתחת למעיל לגופו. כעבור שניות מועטות שמע אד רחש צעדים מאחוריו, הוא הסתובב במהירות, אך לא היה שם איש. למקרה שעוקבים אחריו פנה בחדות לסמטה קרובה, חוצה לרחוב פנגור.

משב רוח כמעט העיף את כובעו השחור מראשו, הוא תפס אותה ביד אחת וביד השנייה תפס את החבילה האפורה בכוח, אסור לו לאבד אותה, פשוט אסור. הוא הרים את מבטו, במרחק של כחמש-מאות ועשרים מטרים נגלה בפניו בית אפרורי, שצבעו החיצוני כבר החל להתקלף מזמן, נשאר רק הגשר, חשב בעידוד, רק עוד קצת ויוכל להירגע. כשהתקרב לגשר וולט, הביט סביבו בחשש בחיפוש אחר מקור הקול ממקודם, אבל שוב נראה הרחוב ריק.

הוא ראה נצנוץ לבן בצדו השני של הגשר, בטח פחית ריקה שנזרקה בצידי הדרך. אבל כשהיה מתחת לגשר ראה את מקור הנצנוץ האמתי, ארבעה נערי רחוב צצו משום מקום והתקדמו לעברו, אחד הנערים החזיק בידו סכין שלהבה בוהק באור הירח הקלוש שחדר מצידי הגשר.

מבלי להוציא מילה מפיו הסתובב אד לאחור והחל ללכת בכיוון ההפוך, הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו הייתה חבורה עם סכין. אבל לא עברו יותר משתי שניות וגם מהצד השני הופיעו נערים, שניים. הוא נעצר והביט בחבורה שכלאה אותו. למרות שהיה צעיר כוחו לא היה בשיאו, והוא ידע, שגם אם ידע להלחם לא היה מצליח להתמודד איתם. "מה יש לך שם?" שאל הנער בעל הסכין בקול קריר. אד הידק את אחיזתו בחבילה.

"יש שם כסף?" הוא כבר ידע את התשובה. למרות קור הלילה אד הרגיש זיעה מבצבצת על עורפו, הוא נסוג לקיר בפחד, הוא לא יכול לאבד את הכסף, הוא חייב אותו, הוא הרי הבטיח לקרי שיביא את הכסף. הנערים התקרבו אליו, סוגרים אותו קרוב לקיר. הוא ידע שאין טעם לנסות לדבר איתם, הוא ידע שלא יהיה להם אכפת להרוס לו את החיים ולתת לו למות ברעב. "כמה יש שם?" תהה בעל הסכין בקול, "אלף? אלפיים? זו חבילה שמנה מאוד.." אד יכל לשמוע את החיוך בקולו, את השמחה שסוף סוף יהיה להם מספיק כסף בשביל משהו גדול, אולי עוד כמה סכינים, אולי ארוחה שתשביע אותם, ואולי יבזבזו אותו על מישהי בביקיני. לא היה לו אכפת, הוא פשוט חייב את הכסף.

ואז נשמע קול צעדים מלמעלה, מישהו הולך על הגשר. אד ידע שמי שזה לא יהיה, הוא כנראה לא יעזור לו. חלק מחבורת השודדים הביטה למעלה לראות אם האדם הולך להפריע להם. ואז קרה הבלתי יאומן, הדמות שהתהלכה על הגשר קפצה לכביש ונעמדה ללא כל פגע. נגלה בפניהם אדם שנראה כבן עשרים ושש, עורו היה חיוור כסיד, עיניו נוצצות. תנועותיו היו כתנועות ריקוד, חלקות וכמרחפות על פני האדמה בעוד שערו השחור מתבדר ברוח. "נו, נו, נו, מה יש לנו כאן.." מלמל ברעבתנות. השודדים החליפו מבטים בזמן שהחל להתקרב אליהם, אד ראה שדעתם מוסחת ושקל את האפשרות לברוח, אבל הוא ידע שהם רצים מהר ממנו, ולכן האפשרות לא עולה בחשבון.

"טרף קל" חייך האדם, שיניו הצחורות בהקו. ואז, במהירות הבזק, הוא עמד מאחורי הנער עם הסכין, בעוד יד אחת שלו תופסת את כתפו והשנייה מטה את ראשו במהירות הצידה. נשמע קול שבירה, האדם עזב את הנער שהתמוטט ללא רוח חיים. זה קרה תוך שבריר שניה. השודדים הביטו בו באימה ואז ברחו כל עוד נפשם בם.

אד ידע שעליו לברוח, אך היה משותק מפחד, האדם התקרב לעברו בחיוך, דוחק אותו לקיר, "אתה מריח טוב.." אמר בחולמניות, "אני עומד להנות מזה." הוא זינק על אד והצמיד את כתפו לקיר, בתנועה מהירה הטה את ראשו ונשך את צווארו.

כאב חד פילח את גופו של אד, כאש בוורידיו, העולם החל להיטשטש, החבילה נפלה בקול חבטה עדין, הערפד מצץ את דמו ברעבתנות, בעוד גופו של אד מחליק לקרקע. "וורן!" נשמעת קריאה מצד הגשר, הערפד מטיח את אד על הקיר ומסתובב בכעס, בעוד אד מנסה נואשות לזחול משם. "כבר אי אפשר לשתות בשקט?" אמר הערפד בשם וורן. עוד ערפד הופיע, חיוור, שערו החום מגיע עד כתפיו, ותנועותיו גם הן קלילות ומרחפות. "אני חושב שיש משהו קטן שעלינו להסדיר." הוא זינק על וורן.

אד צרח מכאבים בסמטה, כאילו כל גופו עולה באש, הוא נושם אש, ששורפת את דמו, מכלא את וורידיו. באותו הזמן, נשמעו צעקות מתחת לגשר וולט, בעוד שני ערפדים מתגוששים, אחד מהם מת, וזה לא היה בעל השער החום.

מאתיים וארבע שנים לאחר מכן

אד הביט בשערי הברזל האפורים של תיכון סוליט, פתאום עלו בו חששות, מה אם לא יוכל להשתלט על עצמו? מה אם יתקוף מישהו? אבל הוא ידע שעד שהחליט, אין דרך חזרה, הוא חייב לפחות לנסות, להרגיש נורמלי. הוא ידאג לכך שלא יבוא לבית הספר רעב, הוא ידאג להחליף את העדשות כמה פעמים ביום, זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר.

הוא הגיע ראשון, וזה טוב, כך יספיק לחתום על כל המסמכים, לעבור על מערכת השעות שלו, ושאר הדברים הרגילים של כניסה לתיכון.

אחרי שסיים עם המסמכים בדק את מערכת השעות שלו, יש לו עכשיו שיעור היסטוריה בכיתה מספר שבע עם גברת ווטסון, הוא לא הלך לשם, במקום זאת, הלך לסייר קצת, כדי לזכור את כל המקומות, הוא ממש לא רצה שידביקו לו מישהו שיראה לו את הסביבה. הוא הביט בשעון שקנה יום לפני, עוד עשר דקות מתחיל השיעור, התחילו להגיע תלמידים, הוא התחיל ללכת לכיתה מספר שבע, הוא הרי לא רוצה לאחר. הוא התיישב בערך באמצע, לא מאחור מידי ולא מקדימה מידי, כדי לא לבלוט בשום צורה. כעבור כמה דקות הגיע נער בלונדיני שהתיישב לידו. "היי חדש," פנה אליו בחיוך, "אני מקס, ואתה.."

"אד, אדריאן." מיהר לומר, הנימוסים הללו היו כל כך זרים לו לאחר שלא דיבר עם נפש חיה הזה שנים. מקס חייך בחביבות והוציא את ספריו, "בטח ווטסון תחלק לך ספרים בתחילת השיעור," מלמל, אד הנהן בנימוס. לאט לאט החלה הכיתה להתמלא וריח הדם באפו של אד התחזק, הוא ניסה לרוקן את מוחו ממחשבות על דם ועל כמה הוא צריך דם. "חולצה חדשה? מהממת!!" אמרה מישהי לחברתה כשנכנסו לכיתה, אבל אד יכל לדעת מה היא באמת חושבת על החולצה-אני לא מבינה למה היא בזבזה את הכסף שלה על הזבל הזה .

אד חייך לעצמו, היה נחמד לשמוע את השקרים של אנשים ואז לשמוע את מחשבותיהם האמתיות, זה היה הכשרון שלו, הוא שמע שקרים ואמיתות ברדיוס של כחמש-מאות מטרים. אבל החברה כמובן לא ידעה את האמת, ורק חייכה בגאווה, הן התיישבו מקדימה ליד הקיר. "מי אלה?" החווה אד בראשו לעבר הנערות, מקס הרים את מבטו, "זאת עם השער השחור זו אמילי והשנייה ג׳ין, למה?" ג׳ין היא זו ששיקרה, "סתם, ידע כללי.." מלמל אד. נכנסו לכיתה עוד כמה, ואז נכנס נער בעל שער חום ועיניים ירוקות, הריח כמעט גרם לאד לתקוף, הוא מעולם לא הריח מישהו שהדם שלו כל כך.. כל כך טוב, כל כך מפתע..  

הוא התיק את מבטו מהנער, "וזה?" מקס שוב הביט לכניסה, "זה מרטינז, יש להם משפחה מוזרה בעלת שושלת של איזה מאתיים שנה." אד בלע את רוקו בתאוותנות, ממש לא היה לו אכפת מהשושלת של מרטינז, אלה אם כן גם להם יש דם שמריח טוב כל כך. "משפחת וורן, שמעת עליהם?" אד השתנק במקומו, הוא לעולם לא ישכח את השם הזה, "וורן?" אמר בקול צרוד, "אחי, הכל בסדר? אתה נראה רע.." אמר מקס. "הכל מעולה" פלט אד, מקס משך בכתפיו.

וורן.. שמו גרם לאד צמרמורת, "וורן! אני חושב שיש משהו קטן שעלינו להסדיר" לא משנה כמה מטושטש היה אד, הוא לא ישכח, לעולם. וורן, שהפך אותו לערפד לפני שנים רבות כל כך, וורן, שמת במהלך הקטטה עם הערפד השני, וורן שניזון ממנו ולא הניח לו למות, וורן, שבגללו הרגיש אד במשך שלושה ימים שנדמו כנצח כאילו כל גופו בוער באש, וורן, ששבר את המפרקת לראש השודדים. אותו הוורן שהרס את חייו לפני זמן רב כל כך, הזמנים התאימו, איזה מאתיים שנה אמר מקס, זה הזמן בו נהרג וורן, הזמן בו הכל התחיל..

קול הצלצול קטע את מחשבותיו של אד, מרטינז התיישב שתי שורות מאחוריהם, ליד בלונדינית אחת. "כולם לשבת ולהוציא חוברות היסטוריה!" גברת ווטסון נכנסה לכיתה, אד ניסה להפסיק לחשוב על וורן ועל מרטינז, שריח דמו היה מדהים כל כך. "היום מצטרף אלינו תלמיד חדש," קולה של ווטסון עבר למתיקות מזוייפת, "הכירו את אדריאן בלז," מבטים רבים הופנו לעבר אד, הוא התכווץ במקומו במבוכה כששמע מישהי אומרת לחברתה כמה הוא חתיך.  "היום תשתמש בספר של מר קרייט, ובסוף השיעור אעניק לך ספרים משלך."

"זה אני, אני מר קרייט" לחש מקס, כאילו אד לא הבין את זה..

"ועכשיו, תפתחו את הספרים בעמוד מאה שבעים וחמש, אנחנו לומדים על התקופה האפלה בבוסטון במאה התשע עשרה." קולה חזר לקשיחות הרגילה שלו. מקס פתח בעמוד המתבקש, אד הביט בכותרת הכתובה בגדול התקופה האפלה 1806-1842

"בשלושים ושש השנים הללו מתו אלפים מרעב, אחוזי השודדים והכייסים עלו בכשלושים אחוז ברחובות בוסטון, אלו היו שנות בצורת קשה וכל מפעל בעיר העלה את מחיריו בכעשרים ושלושה אחוזים." היא המשיכה לדבר, אבל אד כבר לא הקשיב, הוא לא היה צריך להקשיב, הוא לא רצה להקשיב.

זה היה הזמן בו אחותו מתה, קרי, מכיוון שלא הביא לה את הכסף, כי לא הצליח לעמוד בהבטחתו, כי במקום להביא לה את הכסף הוא התפתל מכאבים בסמטה, כי השודדים תקפו אותו, במצבו הנוכחי הוא היה יכול לשבור להם את העצמות וללכת ברוגע, הוא היה יכול לרוץ משם מבלי שהיו מבינים מה קרה, הוא היה יכול לשתות את דמם, לתת לקרי את הכסף, הוא היה מציל אותה ממוות, הוא עוד יכל לזכור את קולה, לפני שיצא להביא את הכסף..

פלאשבק

"אתה תחזור נכון?" נשמע קולה של קרי בת העשר, "בטח מתוקה," ענה בחיוך בטוח, "מבטיח?"

"מבטיח."

"ומה אם תשכח?"

הוא ידע שלעולם לא ישכח, אבל היא לא יכלה להבין את זה.

"הנה, קחי לך את התליון הזה, ואם לא אגיע בזמן תחזיקי אותו בידך, ואז אני אדע שאני מאחר, ואגיע מיד בסדר?" היא הנהנה. ולקחה את תליון הנחושת מידו

סוף פלאשבק

זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותה בחיים. רק אחרי שהרווה את צימאונו יכל לחזור לביתו, וגופתה הייתה על הרצפה במטבח, עיניה שקועות ובוהות לתקרה הצבעותיה הדקות מחזיקות בתליון שנתן לה. והוא ברח משם, כמו פחדן, מדמיין אותה יושבת מול הדלת ומחכה שתיפתח, מחכה לכסף שיציל את חייה השברירים, מחכה לאח שבטחה בו, מחזיקה בתליון בחוזקה, מאמינה כי ייקרא לו, מאמינה בו, עד השניות האחרונות, עד שהחיים עזבו אותה.