כשיבוא האור || אביטל

בע"ה

שם הפאנפיק: כשיבוא האור

תקציר: החיים שאחרי מלחמת הקוסמים השנייה

ז'אנר: מתח, עלילתי

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: הזוגות הרגילים

דירוג: G, לפעמים מעט גבוה יותר רק מבחינת אלימות.

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג. אין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה.

אני אוהבת מאד תגובות בונות (:

הארי התעורר במיטה זרה לו. כאב חד חלף בגופו ופניו התכווצו בעווית מיוסרת.

עיניו מצמצו, מנסות להסתגל אל האור שהפציע מבעד לחלון ולסקור את סביבתו.

הוא היה בחדר גדול ומפואר, שנראה כמו אכסניה או בית הארחה קטן ונחמד. הוא תהה לעצמו איך הגיע לשם וכמו במענה לשאלתו נשמעה דפיקה על הדלת.

הארי קם מהמיטה וניסה להשליט סדר בהופעתו. "רק רגע," השיב בקול שניכרה בו השינה, "מיד פותח."

"הארי, זו רק אני - " השיבה ג'יני בלחש מעבר לדלת. הארי פתח את הדלת לרווחה והתבונן בה - ג'יני עמדה שם, שערה הג'ינג'י מסודר לצמה ארוכה ובידיה מגש עם ארוחת בוקר.

"מה את עושה כאן? ומה זה המקום הזה?" שאל הארי בפליאה, "אני לא זוכר שהגעתי לכאן בעצמי."

ג'יני הסמיקה. "לא, אתה לא. אנחנו הבאנו אותך לכאן. אתה זוכר מה קרה אתמול?"

מאורעות יום האתמול עברו לפניו כמו בסרט נע - קולות של קרב ומוות הציפו את מוחו. רעש נורא, קללות מכל עבר ואז שקט. שקט מייסר. שקט שעליו להתמודד עמו.

ג'יני ראתה את המבט על פניו של הארי ואמרה: "לא משנה, מה שהיה היה. רק שאתמול, אחרי שנגמרה המלחמה, אתה די... לא שלטת בעצמך." דמעות נקוו בזוויות עיניה.

"מה זאת אומרת?" שאל הארי בבעתה, "מה כבר עשיתי אתמול?"

הפעם הדמעות ממש החלו לזלוג במורד לחיה. "זה לא בגלל שעשית משהו נורא." אמרה בהתייפחות למראה המבט המבועת של הארי, "זה רק - אתה יודע, פרד מת ו... עוד אנשים."

הארי הצטער שג'יני הזכירה את פרד. הוא אשם בכך. הוא אשם בצער שלה ושל המשפחות שאיבדו את יקיריהן. הוא ניסה לכלוא את תחושתו בפנים שמא יתמוטט שוב.

ג'יני השתתקה והוסיפה: "אתמול אחרי שהשתרר שקט באזור וכולם התפזרו, אתה התמוטטת בבקתה של האגריד. בקושי הצלחנו להציל את חייך..."

"אז איפה אני עכשיו?" שאל הארי, ניסה להתיישב וג'יני השכיבה אותו בחזרה. "אתה צריך לנוח. אתה בקדוש מנגו - בחדר מיוחד, לבד מכולם... הבנו שאתה בטח צריך את זה."

הארי בקושי הצליח להתפעל מהרגישות. הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו זה אנשים פצועים נוספים לידו. הספיקו לו הפצועים והמתים של מאורעות האתמול - ככל שחשב על המלחמה יותר, הגולה הענקית בגרונו עלתה עוד ואיימה להתפרץ.

ג'יני נאנחה. "אפשר להכניס את כולם? הם כל כך דואגים לך..."

הדבר היחיד שהארי רצה עכשיו זה שקט. הוא לא יכול לראות את הפרצוף של בני משפחת וויזלי עכשיו. הוא לא יעמוד בזה. איך יוכל להסתכל למולי בעיניים?

כנראה הוא הנהן בלי לתת לכך את הדעת, כי במהרה נכנסו בני משפחת וויזלי על קצות האצבעות.

הארי ניסה להתיישב שוב והפעם מולי הגיעה והשכיבה אותו בחזרה. היא חיבקה אותו: "זה בסדר, הארי. הכל בסדר עכשיו... אבל אתה עוד חלש ממש. חשבנו שאיבדנו אותך."

הארי לא יכול לסבול את העובדה שהוא שוכב כאן וגורם לאחרים לרחם עליו. הוא לא חשוב כרגע. אין לו זכות להיות חולה כשהוא אשם במותם של אחרים.

עיניה של מולי וויזלי ננעצו בעיניו וליטפו אותן. הארי מצמץ במהירות והוריד את עיניו. עיניה של מולי נצצו מדמעות - הוא לא יכול להסתכל בעיניה. זה כואב. זה מייסר.

הוא העביר את מבטו על פני כל הנוכחים השותקים בחדר. רון והרמיוני, מולי וארתור, ביל, צ'ארלי, פרסי, ג'יני ו...ג'ורג'. ליד ג'ורג' היה חלל ריק. מדגיש את החוסר.

הארי כחכח בגרונו: "אני מצטער. אני מבקש סליחה... הכל באשמתי."

הגוש כבר עלה עד לפה והארי כבר לא היה מסוגל לשמור אותו בפנים. הוא התפרץ החוצה בצורת התייפחות גדולה.

"הכל באשמתי. פרד מת. טונקס ולופין מתו - אני הסנדק של טדי, הבן שלהם - איך יכולתי להרוג את ההורים שלו? קולין קריווי מת - באשמתי. סיריוס בלק מת - באשמתי. ההורים שלי - בגללי." איש לא הצליח לעצור את ההתייפחות הסוערת. כולם השתתקו בתדהמה. הם הרגישו כאילו הם צופים במשהו אישי, פרטי, שלא נועד לאוזניהם. הצעקה של הארי הוציאה את כל מה שהיה בו החוצה. שפכה את קרביו וחשפה אותו, פגיע ועצוב כפי שלא היה מימיו.

הארי הסתכל סביבו המום. הוא התבייש מפניהם, מהפנים שלו שהתפרץ החוצה בלי רשות.

כל הנוכחים יצאו מהחדר ברגישות. נשארה רק ג'יני.

הארי הביט בה והתעלף.

		הפרק הבא