המייסדת הרביעית

בבוקר שלמחרת עמדה הלגה בסלון, מביטה בעצב בבני משפחתה. הם החליפו את כל הברכות האפשריות, חיבקו אותה כמה עשרות פעמים והוציאו ממנה הבטחות לשמור על עצמה.

עתה, הגיעה שעת הפרידה.

הלגה נאחזה ביד אחת בידית הארגז הגדול שלה, בו העמיסה מרבית מחפציה.

בידה אחזה בשרביט החדש שהשיג לה אביה, ובקופסת העוגיות והכריכים הגדולה שאמה הכריחה אותה לקחת, בטענה ש:"אם לא תאהבי את האוכל שיהיה שם? עדיף שיהיה לך קצת אוכל לייתר ביטחון"

סבתה התקרבה ונעמדה לידה, אחוזת היטב בכתפה ומרימה את שרביטה.

 הלגה שמעה אותה ממלמלת דבר מה, העולם הסתחרר בפתאומיות וביתה המוכר נעלם.

הן נחתו בקצה עיירה כפרית שקטה ושלווה. הלגה הופתעה לראות כי ניכר שאיש לא הבחין בהופעתן הפתאומית.

שתי נשים חלפו ברחוב, נושאות סלי קניות ומשוחחות, לא נראה שהן שמות לב אליהן.

"קדימה , בואי ילדה" הורתה הסבתא להלגה, היא החלה ללכת במהירות אל מחוץ לכפר.

"סבתא, לאן?" החלה הלגה לשאול בהיסוס, אבל לא נראה שזה שמה לב לשאלתה,הן הלכו עתה בגבעות שהקיפו את הכפר, מתקדמות אל מה שנראה כמבנה גדול ומיושן, מוקף בחומה גבוהה.

כאשר הן הגיעו לשער, נשמעו קולות צחוק וצעקות, זוג ילדים על מה שנראה (לתדהמתה של הלגה) כמו המטאטאים שבביתה, ריחפו מעל לראשה והתנגשו בקול חבטה רם.

מתוך החצר יצא אדם נוסף, גבר הלבוש בגלימה ארוכה ושחורה."סלאזר! גודריק! דיי כבר! אמרתי לכם להפסיק עם המשחק הזה, גודריק רד משם מייד!" תוך כדי דיבור הוא הרים את שרביטו במהירות ואמר דבר מה שהלגה לא הצליחה להבין. הילד שנפל מהמטאטא המוזר שלו האט את נפילתו וצנח ברכות על האדמה.

האיש צעק דבר מה נוסף על זוג הילדים , שחייכו בממזריות בעודם רצים אל תוך החצר

והסתובב אל עבר הלגה וסבתה, הבעתו המודאגת והעיפה השתנתה בבת אחת לחיוך רחב והוא ניגש וחיבק את סבתה של הלגה. "ג'סמידה, כמה נפלא לפגוש אותך שוב וזאת אני מניח, המכשפה הצעירה שלנו" אמר בלבביות, והושיט לעבר הלגה את ידו ללחיצה.

זו התכווצה מעט, אבל לחצה את ידו של הגבר בביישנות..

"בואו, היכנסו" אמר הגבר בחיוך.

"אוה, תסלח לי אם לא אתעכב?יש לי עיסוקים רבים בכפר" שאלה סבתה של הלגה, הלגה הופתעה לראות חיוך חם על פניה, מה שהיה ממש נדיר.

"אוה, כמובן. נשמח לראותך בהמשך" הלגה לא הספיקה לנופף לסבתה לשלום, כשזה נעלמה בקול נפץ.

"ועכשיו את, מה שמך עלמתי?" פנה הגבר אל הלגה. "אני הלגה,הלגה האפלפאף" היא מלמלה בביישנות.

"יפה, יפה" אמר האיש בקול נעים "ובת כמה את ?" "בת 11" ענתה הלגה.

"אוה, מצויין, את בגיל של רוונה, הוא תוכל להכיר לך את המקום. בואי אחרי, אראה לך את חדרך, שם תשני עם העלמה רייבנקלו".

צעד קדימה, עוד מבט אחד אחורה, אל הכפר שבשלוותו נראה כה בטוח ובייתי, צעד אחד אל תוך החצר...

הלגה לא יכלה להפסיק להביט, זה היה כמו כניסה אל עולם אחר. לא עוד משחקים רגילים של ילדים רגילים.

פה עלו אדים סגולים מבחילים ונער צוחק נמלט בריצה, שם העירו אורות במגוון צבעים, פה ישבו זוג ילדות וגלגלו גולות זהובות שהשפריצו נוזל מוזר ומגעיל על פני המפסידה, שם ריחפו חבורה של בנים ונופפו בשרביטיהם, צועקים ומריעים. הלגה לא יכלה להפסיק להסתכל, כל דבר היה מרתק מקודמו.

כאשר הגיעו לבסוף אל הכניסה הצנועה של המבנה, היא העיפה מבט אחרון בחצר הססגונית ונכנסה בתחושת אכזבה אל המבנה.

כאן הכל היה שונה, המסדרונות  המלאי צללים היו שקטים. פה ושם נשמע איזה ציוץ מחלון מרוחק,רק אור הנרות בלט.

נער ונערה חלפו על פני הלגה והאיש שהוביל אותה (עתה כבר התברר לה שהוא המנהל, ושמו אדון מונטריי), הם נעצרו לרגע מול המנהל והרימו את ידם בתנועה מוזרה, הוא הנהן והשניים המשיכו ונעלמו בעיקול המסדרון.

הם עברו עוד שני מסדרונות לפני שאדון מונטריי נעצר, הוא הורה להלגה על דלת חומה מאובקת שהוטבע עליה המספר 42.

"זהו חדרך, את מוזמנת לסדר שם את חפצייך, ארוחת ערב תתקיים בשעה 7 , לא לאחר.

העלמה גולדשטיין תביא לך את מערכת את השעות שלך בארוחת הערב" הוא אמר, אז פנה, המשיך ללכת עד לקצה המסדרון ונעלם בפניה.

הלגה ניגשה אל הדלת ופתחה אותה, מולה נגלה חדר קטן ומסודר, בו היו שתי מיטות, שתי שידות קטנות (אחת ליד כל מיטה) וארון גדול .

היא גררה את מזוודתה אחרי והניחה אותה ליד המיטה, הורידה את הקופסה שהביאה לה אימה ופנתה להביט אל המיטה השנייה שבה ישבה ילדה.

הילדה נראתה בת גילה של הלגה.רגליים ארוכות, עור בהיר יחסית, שיער חום חלק עד הכתפיים, פרצוף מאורך וזוג עיני דבש שהיו נעוצות בספר שאחזה בידה האחת, בשנייה היא רשמה במהירות על קלף.

"שלום "אמרה הלגה בידידותיות. עתה, כשהלך המנהל המרתיע, אבדה ביישנותה.

"אני הלגה, אמרו לי שאני צריכה לחלוק איתך את החדר. את בטח רוונה, רוונה רייבנקלו לא? המנהל אמר ש...."

"שניה, תני לי להתרכז בזה עוד רגע , את מפריעה לי ואני עוד רגע מסיימת" קטעה אותה הילדה בחוסר סבלנות, בלי להתיק לרגע את עיניה מהספר או להפסיק את כתיבתה

הלגה התיישבה על מיטתה בשיכול רגליים, מחכה בסבלנות שרוונה תסיים את הדבר מה החשוב ביותר שהיא התעסקה בכתיבתו.

היא ניצלה את הזמן לסדר בראשה את חוויות החצי שעה האחרונה, כל כך הרבה משחקים חדשים, מראות מוזרים. הייתכן שאת כל זה היא תדע לעשות בזכות כוח הקסמים שטוענים שיש לה? האם השיעורים כאן יהיו אותו דבר כמו .....

קול פתאומי  של פתיחת דלת הקפיץ אותה חזרה למציאות. "היי רוונה, מי זאת? ראיתי אותה קודם, היא חדשה נכון?" הלגה קמה על רגליה והביטה לעבר הדלת, רוונה עמדה שם, מולה היה אחד משני הילדים שראתה כשרק הגיעה, עם סבתה.

"כן, היא חדשה, ואני מעדיפה שלא תפחיד אותה, מסכנה, לפגוש אותך ואת סלאזר ביום הראשון" ענתה רוונה בקול מעט עצבני, לא ניכר שהייתה מרוצה שהילד התפרץ ככה והפריע לה.

"טוב,טוב, אני אלך. אל תהיי כזה פרצוף חמוץ" החזיר לה הילד בקול מתגונן, הוא נסוג אחורה וסגר את הדלת.

"מי זה היה?" שאלה הלגה בסקרנות.

"אוה, זה היה גודריק, הוא בשכבה שלנו. בדרך כלל נחמד. אבל לפעמים הוא ממש מעצבן." ענתה רוונה בחיוך. "אבל הוא עוד כלום, עדיף לך לא לפגוש את סלאזר. גרוע ממנו פי שתיים, ושניהם בייחד, כשהם לא רבים הם זוג נורא."

"ראיתם אותם כשרק הגעתי, כמו שסאלזר אמר. הם בדיוק התנגשו אחד בשני עם מטאטאים מוזרים" אמרה  הלגה בקול משועשע.

רוונה משכה בכתפיה. "מה לעשות? אי אפשר להבין בנים".

שתי הבנות פרצו בצחוק.

הפרק הקודם