הגיבורים האמיתיים

מקווה שיאשרו!

נ.מ אמנדה

עוד יום שבו אני מתעוררת, מודעת לזה שלאף אחד לא אכפת ממני. למי צריך להיות אכפת מדמות משנית שקשורה לעלילה רק כי הדמות הראשית היא החבר הכי טוב לשעבר שלה. ואז נינה המפגרת הזאת באה, באמצע השנה השישית. והם התאהבו. נהיו זוג. כל הבלבולי שכל האלה.

אף אחד לא ידע מה אני מרגישה. מה אני רוצה. למי אכפת. זה הסיפור של נינה דין, לא של אמנדה לאבגוד, הנכדה של לונה לאבגוד, המשוגעת.

למי אכפת שאני כל כך לא דומה לסבתי, בת משפחתי היחידה שאי פעם הכרתי, פיזית ונפשית, ושכמה שאנחנו קרובות, היא שונאת אותי. ואת סבא שלי? לא הכרתי. אבל למי אכפת. זה לא הסיפור שלי. זה הסיפור של נינה דין ורוי וויזלי, אולי קצת של לאו מאלפוי.

אחחח, לאו מאלפוי. שיער זהוב גולש, עיניים כחולות עמוקות, וחכם. זה מה שאכפת לסבתא שלי. אבל למי אכפת. זה לא הסיפור שלה, ולא שלי. של נינה ורוי. הזוג הנצחי המאוהב.

ולמה זה לא הסיפור שלי? כי עליי אין אגדה. כי אני לא באתי מאפס לגדולה. באתי מאפס, ונשארתי באפס. לעומתי, נינה המ.ו.ש.ל.מ.ת באה ממשפחה עשירה שפשטה רגל, ואז, בזכות חבל ומקל, היא הפכה להיות הקוסמת המפורסמת ביותר בעולם. איך? לא יודוע. לדעתי היא שקרנית. לדעתי היא תיקנה את שרביט המוות עם דבק חם. אבל למי אכפת. זה הסיפור של נינה דין. לא שלי.

ומה אם אני אומר לכם שנינה שונאת אותי, שנאה עמוקה, ובזכות השרביט המזורגג שלה היא תרצח אותי יום אחד? אבל, למי אכפת, לפחות לא היא מתה, הסיפור הוא עלייה.

ומה אם אני אומר שרוי מחבב אותי? אז אני בטח משקרת. כי דמויות משניות רוצות להיות ראשיות. כי-.

"מנדי? את לא רוצה לבוא לאכול?", אחח, איך שאני שונאת את הקול הזה.

" אל תקראי לי מנדי", קמתי מהמיטה, "נינה".

"בסדר, אמנדה, או שאני צריכה לקרוא לך גברת לאבגוד הנכבדה?", היא חייכה חיוך מפגר.

"כן, זה נשמע טוב", עברתי לידה והרגשתי איך היא רותחת.

"אוי, שתקי!", היא הסתובבה בחדות.

"למה לי? כי הכל סובב סביבך אז את מרשה לעצמך להטיל פקודות על כל מי שלא?", הסתובבתי והתקרבתי אלייה, "אני לא מאמינה שרוי בחר בכזאת כלבה!", צעקתי עלייה ודחפתי אותה והיא נפלה.

הסתובבתי חזרה לדרכי לארוחת הבוקר.

"א-א-את, את ת-תשלמ-מ-י ע-על זה, בת זו-", קולה רעד אבל טרקתי את הדלת מאחוריי אז לא שמעתי את ההמשך.

ירדתי למטה וכולם הביטו עליי כועסים. "מה עשיתי?", לחשתי לרוי, אבל הוא לא ענה לי.

"רוי, מה עשיתי לך", גיגלתי עיניים והתיישבתי לידו, "רוי!".

"כן, מה?", הוא אמר בחוסר סבלנות.

"למה כולם כועסים עליי?", שאלתי.

"בגלל מה שעשית לנינה, כולם חושבים שאת חוצפנית שעשית את זה לגיבורת בית ספר", הוא אמר וכיווצתי את אפי בגועל.

"אני מכיר אותך מספיק זמן לדעת שאת לא ממש אוהבת את נינה", הוא גיכך.

"לא ממש אוהבת? אני שונאת אותה! לא אכפת לי שהיא החברה שלך או שהיא באה מאפס לגדולה! היא כלבה, ואם אתם לא מצליחים להבין את זה אז אתם פשוט טיפשים!", קמתי מהשולחן וצעקתי את זה ככה שכל האולם שמע.

"מנדי!", הוא תפס בידי במטרה להרגיע אותי.

"אל תיגע בי!", הזזתי את ידי ורצתי משם.

אני שונאת את הבית ספר הזה. אני לא מבינה איך סבתא שלי התמודדה פה.

		הפרק הבא