הגיבורים האמיתיים

נ.מ לאו

לא הבנתי מה עשיתי לא נכון.

ארגולוס אמר לי שיש לה קראש עליי שנים.

"אמנדה! בואי!", רצתי אחריה לינשופיה.

"אל תבוא אחרי!", היא צעקה כשנכנסה והפילה את הדלת כך שלא אכנס.

"אמנדה, לא משנה כמה קירות ירחיקו בינינו אני עדיין אוהב אותך!", צעקתי ולא נשמעה תגובה.

"אמנדה לאבגוד! את אהובת חיי!".

"די לשקר, לאו", שמעתי קול מאחוריי, אוי, נינה.

"תעזוב את הילדה המוזרה הזאת", היא נתנה לי כזאת דחיפה בזמן שרוי כרך את ידו מסביב לצווארי והוליך אותי בחזרה לטירה.

"אני לא מש-".

"נו, לאו, אתה תפספס את ארוחת הצהריים".

"אחי, אמנדה זאת ילדה מטומטמת", רוי צחק.

"ואתה בוגד דוחה, איך אתה מעז לנטוש חברות של שנים בשביל כלבה בוצדמית", אמנדה הדגישה את המילה האחרונה.

"אל תיקראי לי בוצדמית!", נינה צרחה.

"אני אקרא לך איך שבא לי!", אמנדה צעקה והלבנים עפו.

 "אני אומר מה שבא לי", היא התקרבה לנינה, "ואני אוכיח שאת שקרנית! אקספליארמוס!", השרביט של נינה נחת בידיה של אמנדה.

היא הציגה את השרביט. זה היה שרביט הסמבוק שהדביקו אותו עם דבק מוגלגי.

ואז אמנדה שברה את השרביט וזרקה אותו לתהום.

"באיזו זכות את שו-", נינה מיררה בבכי.

"זה מעולם לא היה השרביט שלך, הוא שייך לסבא של ארגולוס", היא חייכה בתחכום והלכה.

"רוי?", הסתובבתי אליו, "אתה אפס".

הפרק הקודם		הפרק הבא