"את רוצה לבנות איש שלג?" / ליאן

הפעם הראשונה שלילי אוואנס הפגינה יכולות קסם כלשהן הייתה בגיל חמש.

היא שינתה את צבע שמלתה לזה של אחותה הבוגרת, כשעה לפני שיצאו לארוחת ערב עם קרובי משפחה. פטוניה, אז בת שמעט שמונה, פשוט בהתה באחותה הצביערה, המבוהלת, והבעתה נטתה בין הלם מזועזע לסקרנות. ההורים ללא ספק היו המומים.

בפעם השנייה, כחצי שנה מאוחר יותר, לילי גרמה לכילת המיטה שלה להיסגר. בשלב הזה העדיפה פטוניה להיבהל ולומר כי לילי מוזרה.

בפעמים נוספות אחרות, לילי בצעה מעשי קסמים שלא היו נתונים לשליטתה, הוריה ללא ספק היו מרותקים ושבחו את בתם המוכשרת, בעוד הבעתה של פטוניה הלכה וקדרה.

השתיים נהגו לשחק בבובות מדי פעם, אבל פטוניה פחדה לשחק עם לילי בשלב הזה, כי בכל פעם שעשו זאת החלו הבובות לרחף, ופטוניה נקרעה בין הפחד שזה שוב יקרה, והפליאה והרצון לבצע את הקסמים האלו בעצמה. למה לילי יכלה לעשות את הדברים האלה והיא לא? זה לא הוגן!

פטוניה כבר לא רצתה לשחק עם לילי במחבואים, כי באחת הפעמים לילי נעלמה מהבית, נמצאה בקצה הרחוב ופטוניה ננזפה על שלא שמה לב שלילי כבר אינה בבית. לילי ביקשה סליחה, אמרה שזו אשמתה, שאין לה מושג איך הגיעה לשם, אך אמן אמרה שאין זה תירוץ ושפטוניה הייתה צריכה להשגיח עליה טוב יותר.

לילי הייתה נבוכה, בעוד אחותה התרגזה ורצה לחדרה לבכות. 'לילי רעה!' היא חשבה לעצמה, 'בגללה כועסים עלי כל הזמן! אם היא לא הייתה פריקית כזו היינו ממשיכות להיות חברות טובות! היא אשמה בכל!'

באותו היום החליטה פטוניה שהיא כבר לא אוהבת את לילי כמו פעם, ושאם זה היה תלוי בה, היא לא הייתה לוקחת את אחותה הקטנה לפארק יותר לעולם. לילי, מבחינתה, לא נותרה לה ברירה אלא לקבל את הקור של פטוניה כעובדה בשטח.

את רוצה לבנות איש שלג?

לא שיחקת אתי מזמן

אנחנו כבר לא מתראות

כמו שתי זרות

כאילו את לא כאן...

מספר ימים לאחר שמלאו ללילי תשע שנים ופטוניה הייתה כבר בת אחת-עשרה, השתיים בכל זאת מצאו את עצמן בפארק. מה שהייתה יכולה להיות הזדמנות טובה להשלים הפכה במהרה להתווכחות נוספת, כשלילי בחרה לעשות שוב את אחד המעשים הפריקיים שלה, והפעם עם פרח חצי נבול שעלי הכותרת שלו נסגרו ונפתחו בפקודה. פטוניה נזפה בלילי שאמא אמרה שאסור, למרות שזה לא היה נכון. פטוניה מאד כעסה כשראתה שלילי ממשיכה עם הדברים המוזרים שהיא עושה, דברים אסורים ומרתקים שפטוניה לא הצליחה לעשות בעצמה, לא משנה כמה ניסתה.

ואז הוא הגיע. הנער האיום ההוא. רזה ומלוכלך ובעל פה מחוצף ומתערב איפה שאיש לא קרא לו. הוא דיבר לפטוניה לא יפה וקרא ללילי מכשפה. הוא היה כמוה, מוזר כזה, עושה דברים פריקיים שפטוניה שנאה ורצתה כל כך ללמוד לעשות גם היא.

שיחקנו פעם יחד,

היום כבר לא,

אולי בואי נשלים ודי?

את רוצה לבנות איש שלג?...

מאז אותו היום בפארק לילי התראתה עם הילד ההוא, הבן של השיכור סנייפ, שרק מילא את הראש שלה בשטויות. אמן ואביהן של השתיים הזמינו את סוורוס מדי פעם לארוחת ערב, נתנו לו עוגיות דבש להבריח בכיסים, והוא נתן בהם מבט נבוך שלא הוליך את פטוניה שולל לרגע. הילד הזה הוא חדשות רעות. אם עד אז פטוניה חשבה שיש עוד סיכוי קטן להחזיר את לילי להיות נורמלית, ההופעה של הילד הזה בחייהן הייתה כמו המסמר האחרון בארון החברות הטובה של שתי האחיות.

הם החליפו מילים חריפות ביניהם לא פעם, פטוניה וסוורוס, הוא קרא לה "מוגלגית מגעילה" והיא לעגה לבגדים המלוכלכים, הנעליים המרופטות, השיער הדוחה שלו שכיסה לו כמעט את כל הפרצוף והזכירה לו שחוץ מלילי אף אחד לא סובל אותו. היא נהנתה לראות את ההבעה הכעוסה והפגועה על הפנים שלו כשאמרה לו זאת.

זה לא חייב להיות איש שלג...

הם כל כך שמחו, שני הפריקים האלו, כשקיבלו לבסוף את המכתב. אחריו הם ילכו לבית הספר המופרע הזה שלהם, איפה שלומדים כל הילדים המוזרים ופטוניה לא תראה כמעט את לילי, מה שגרם לה סערת רגשות לא פעם. מצד אחד, היא רצתה לשמוח על כך שלא תהיה קרובה יותר לתאונות הביזאריות של לילי ולמעשים הלא טבעיים שלה, מצד שני היא רצתה לבכות בכל פעם שחשבה על הנסיעה שלה; וההבנה כי היא שוקעת בעצב הכעיסה אותה. מי היא חושבת שהיא בכלל, שתגרום לפטוניה לבכות? זה הכל באשמתה של לילי, ושל הילד המעצבן ההוא. למה לילי לא יכלה להיות פשוט ילדה נורמלית כמו כולם? למי היא צריכה לנסוע למקום רחוק שבו ינסו ללמד אותה שלהיות חריגה זה מקובל ובסדר?

ככל שהימים חלפו פטוניה הפכה לכעוסה עוד יותר. במקום כלשהו בלבה, היא כבר לא יכלה לחכות להישאר לבד עם הוריה ולכעוס בלי שלילי תסתובב במסדרונות ותנופף במוזרות שלה.

המכתב לפריק הזקן בבית הספר היה המפלט האחרון באחד הימים בהם העצב גבר על הכעס. אותו עצב שלא נותר ממנו דבר לאחר תשובת הסירוב שלו. פטוניה חשה מושפלת, כעוסה וממורמרת, רגשות שהיו כבדים מדי על ילדה בת שלוש עשרה בסך הכל. מאז, רוב השיחות שהיו לשתיים בחופשים היו בעיקר קרות ומרוחקות.

השנים עברו, הילד האיום, המלוכלך והציני התחלף בילד אחר, איזה משקפופר יהיר וחסר טאקט שרדף אחרי לילי לכל מקום. עם הזמן הוא השתנה, לפחות לדעת לילי והוריה, אבל פטוניה לא אהבה בו שום דבר, ולא מצאה משהו מיוחד בנער המוזר הזה. הוא דרדר את לילי לדרכים רעות לא פחות מקודמו.

הם דיברו מדי פעם על דברים חסרי היגיון; על קסמים אפלים ועל כתות רעות ועל כל מיני דברים משונים שקורים בעולם הזה שלהם, עולם שפטוניה שמחה יותר מתמיד על כך שלא הייתה חלק ממנו. היא הבינה בעקיפין שיש איזשהו קוסם אפל שרודף אחר אנשים תמימים, וחלק מהפריקים בעולם של לילי מתנגדים לו. חלק מועט, חסר כל סיכוי.

פטוניה העדיפה לא לקחת שום חלק בעולם הזה. במקום זאת היא בחרה להתמקד על גבר שהוכיח שהיה שווה את זמנה. קראו לו ורנון דארסלי והוא היה אדם נורמלי ומכובד. הם מצאו חן זה בעיני זה יחסית מהר והחלו לצאת. כעבור מספר חודשים הוא הציע לה נישואין והיא כמובן הסכימה. באותו זמן למדה כי הילד המוזר ההוא ביקש את ידה של לילי, והם קבעו להיפגש.

זה הוכיח עצמו כאסון מוחלט, כמובן, כי ורנון והפוטר ההוא היו שונים כמו שמן ומים, והיו קרירים זה לזה מהרגע הראשון. תחושת הסלידה של פטוניה רק גברה מאז. לא די בכך שלילי התרחקה ממנה לעולם הזוי וחריג, היא הייתה צריכה להביא אותו אליה הביתה, כדי שהארוס הזוועתי שלה ישפיל את ורנון?

הקולות עלו בטונים באותה ארוחת ערב, הויכוח העמיק, ופטוניה כמעט טרקה את דלת הבית בפניהם של לילי וג'יימס עוד לפני סיום הארוחה, צועקת על הדלת הסגורה שהיא לא רוצה לראות יותר את אחותה לעולם.

אוקיי, ביי...

כשנה וחצי לאחר מכן, הונח תינוק יתום על דלתה של פטוניה דארסלי.