twisted emotions

זהו פאנפיק מתורגם, ולכן אני מוותרת על הזכויות, לא אני כתבתי את זה אלא The Dimension Crossing Mew. אנימורפס שייך לק.א. אפלגייט, הקול בראש שייך לפיקסאר, והארי פוטר שייך לג'יי קיי רולינג. לא שהארי פוטר מופיע פה, אבל חשוב להבהיר את הנקודה הזאת.

למרבה הצער, מטעמי ספוילרים לאנימורפס 54 נאלצתי לערוך את הסיום ולשנות את התקציר, אבל אני אפרסם את הסיום האמיתי בפרק הבא למי שקרא את ספר 54 ולחובבי ספוילרים.

Twisted Emotions

אני הייתי הראשונה, נולדתי לבדי באפלה.

הראשונה מכולם, התבוננתי בעולם מלא באורות בהירים וצורות מעורפלות.

אני שמעתי את הוריה קוראים לה בשם, ובמגע גרמתי לה לצחקק.

אני הייתי השמחה של רייצ'ל.

האחרים הצטרפו אלי במהירות.

קודם עצב, בחור עגמומי שכולו בכחול.

אחר כך בא פחד, איש רזה ומכווץ בסגול דהוי. הבאה היתה גועל, אישה צעירה בשמלה ירוקה אפנתית. האחרונה היתה כעס, אישה באדום עם שיער בוער. לפעמים חשבתי שחסר לנו מישהו, אבל אף אחד אחר לא הופיע.

כשרייצ'ל גדלה, היא יצרה זכרונות ליבה שבנו איים של אישיות סביבם.

היה את אי המשפחה, שנבנה סביב הזכרונות של הוריה, האחיות שלה, הדודים, הדודות ובני הדודים שלה.

היתה בהלה כשההורים שלה התגרשו ואבא שלה עזב. חלקים מהאי נשברו ונפלו אל מזבלת הזכרונות, והיתה תקופה שהאי נעשה כל כך רופף, שכולנו במפקדה חששנו שהאי כולו יתמוטט.

אי החברות התהווה סביב זכרונות של החברות הכי טובות שלה, מליסה וקאסי.

היו גם אי ההתעמלות, אי הלימודים ואי הקניות.

היה גם עוד אחד, קטן ובקושי נראה מהמפקדה, שנקרא אי הטומבוי. הוא נוצר מהזכרון של רייצ'ל שבו אבא שלה אומר שהיא קשוחה כמו בן. היא שמחה, בעיקר בגלל שהיא ידעה עד כמה זה נכון.

לכל ילדה אחרת, לכל ילד אחר, ההתפרצות של ההתבגרות היתה אמורה להביא את המהפך הנפשי הכי גדול בחיים. אבל באשר לרייצ'ל ולחבריה, הם נתקלו בסוד שהיה כל כך הרבה יותר גרוע.

מלחמה.

זה שינה אותם. שינה אותה. שינה אותנו.

הסימן הראשון לשינוי היה באיי האישיות.

הראשון להשתנות היה אי המשפחה.

עבר בו סדק עכשיו, שהפריד זכרונות על בן הדוד שלה טום משאר המשפחה שלה.

אי החברות היה הבא. הדברים שנבנו סביב חברתה מליסה היו קטנים יותר ופחותים במספר, בעוד שאלה שאפיינו את קאסי נעשו גדולים וחשובים יותר. אחרים הצטרפו: מרקו, טוביאס, אקס.

יצרני החלומות התחילו לשנות את החלומות שהם שלחו. סיוטים נעשו נפוצים יותר מאשר חלומות טובים, וסיוטים מעטים הציגו שחקנים. במקום זאת זכרונות, שרובם אפילו לא עברו עריכה, הוקרנו שוב ושוב.

אי הדמיון כבר לא התמקד יותר בדברים מוזרים וילדותיים, אלא בפחד מדכא.

השינויים האלה היו כל כך גלויים, שבהתחלה לא שמנו לב לשינוי באיי האישיות האחרים של רייצ'ל. אי ההתעמלות דעך מעט, נתמך רק על ידי התמונה החדשה של חתול המזנק בחינניות.

אי הלימודים נפגע הכי קשה, האי כולו נהרס וננטש.

אם כי אי הטומבוי השתנה יותר מכולם. בקושי תוך כמה חודשים קצרים הוא הפך מאי שבקושי שמים לב אליו, הקטן מכל האיים, לאי הגדול והיציב מכולם. זה הפך להיות אי הקרבות.

איים נוספים הופיעו: אי החייזרים, אי הסודיות, אי הרומנטיקה, אי ההשתנויות.

אחרים באו והלכו, אבל ארבעת אלה היו היחידים מביניהם שנשארו.

השינויים באיי האישיות של רייצ'ל היו כל כך מהממים, כמעט לא הבנו שאנחנו עצמנו התחלנו להשתנות.

זה היה מעודן. פחד הפך יותר ויותר מפוחד, תמיד מודאג לגבי הסוד שלנו. בכל מקום שאליו הלכנו, הוא לחש פחדים מהיירקים באוזנינו.

רייצ'ל הביטה בחשד בכל איש שחלפנו על פניו, תוהה אם הם היו אויבים. השינוי של פחד היה כל כך הדרגתי שאף אחד מאיתנו לא היה יכול לזהות מתי בדיוק הוא הפך לפרנויה.

כל קרב, כל מוות בידיה של רייצ'ל שבר את עצב יותר ויותר.

האבדן של חברים ומשפחה ליירקים, המחשבה שהמלחמה היתה חסרת תקווה, כל מי שלא הצלחנו להציל, כל קרב אבוד, שברו אותו יותר ויותר, עד שבסוף הוא הפך ליאוש.

כעס התחילה להשתלח, זועמת על האכזריות של העולם.

היא צרחה, התרעמה וצעקה בטירוף על האלימיסיט, על היירקים, על קראיאק ועל דייויד.

בשעת קרב היא נלחמה בי על שליטה, משחררת את החימה שלה על אויביה של רייצ'ל. היא נהייתה זעם, עיוורת וחמומת מוח.

גועל הפכה את הלחימה לקלה יותר. היירקים היו חשופיות, חלקלקים ומגעילים.

התגובות שלה הפכו יותר ויותר קיצוניות, ולעיתים קרובות היא שיתפה פעולה עם זעם. לא עברה אפילו שנה לפני שגועל הפכה לשנאה.

לזמן ארוך ביותר, הייתי עיוורת לכל השינויים בי עצמי.

הריגוש של הקרב היה זהה להנאה מהתעמלות, לכן לעתים קרובות תפסתי שליטה כשרייצ'ל נלחמה.

ריחו וטעמו של הדם גרם לנו לעונג עילאי, מה שהוביל ליום בו רייצ'ל ואני צחקנו יחד כשעמדנו על הגופות המדממות והשבורות של אויבינו.

כשהסתובבתי בחדוה אל עמיתי, הם נסוגו. אני, שמחה, הפכתי להיות תאוות דם, צוהלת בלהט הקרבות.

בסופו של דבר שמנו לב שעוד אחד הצטרף אלינו.

לא ראינו אותו, אבל היו ימים כשרייצ'ל היתה מבלה עם טוביאס וזכרון חדש היה נוצר, הוא זרח בבהירות בצבע שלא היה שייך לאף אחד מאיתנו.

אדום מכדי להיות פחד, חיוור מכדי להיות כעס, שמח מכדי להיות עצב, מתון מכדי להיות שמחה, ובלי רמז לגועל.

זוהרים בורוד רך וחמים, הזכרונות האלה תמיד הציגו את טוביאס, לא משנה באיזה גוף הוא היה.

בסוף ראינו אותה. גבוהה, בלונדינית, עטויה בבגד גוף ורוד, כנפי עיט כנגד הגב שלה. היא תפסה פיקוד על לוח הבקרה הריק, מתבוננת דרך עיניה של רייצ'ל . היא היתה אהבה.

		הפרק הבא