פאנפיק כזה עוד לא קראתם

דובי פוטר היה גמדון קסם- גמדון קסם שזה עתה סיים את שנתו הראשונה בבית הספר הוגוורטס. ועד כמה שהדרסלים לא שמחו לארח אותו בחופש הגדול, זה היה כלום לעומת איך שדובי הרגיש.

דובי בכלל לא דמה לשאר בני המשפחה שלו. הדוד בורני היה גדול ונטול צוואר, עם אוזניים קטנות ואף פחוס. הדודה טוני היתה מקלונית עם פני סוס, דאלי היה ורוד עם אף חזירי.

דובי לעומת זאת היה קטן ודק עם אף דק וארוך כמו מקל ועם עיניים ירוקות בורקות. הוא הרכיב משקפיים עגולים ועל מצחו היתה צלקת דקיקה בצורת ברק.

בזמן שדובי חשב על הייחודיות שלו, ועל כך שהיום יום ההולדת שלו, הדוד בורני כחכח בגרונו ואמר: "שימו לב, כפי שכולנו יודעים, היום הוא יום חשוב מאוד."

דובי הרים את מבטו, מתקשה להאמין למשמע אוזניו הגדולות.

"היום עשוי להיות היום שבו אחתום על עסקת חיי," אמר הדוד בורני.

דובי חזר אל הטוסט שלו. כמובן, הוא חשב לעצמו במרירות פוטרית, הדוד בורני מדבר רק על ארוחת הערב הטיפשית שלו.

איזה קבלן עשיר הוזמן עם אשתו לארוחת הערב, והדוד בורני קיוה להוציא ממנו הזמנה ענקית של מקדחות.

עכשיו ורנון שאל את טוני, דאלי ודובי אם הם זוכרים את התפקיד שלהם.

התפקיד של דובי היה לשבת בחדר שלו, לא להרעיש ולהעמיד פנים שהוא לא שם.

היה יכול להיות חכם יותר מצד הדודים שלו אילו הוא באמת לא היה שם אלא אצל גברת פיג או משהו.

מאוחר יותר דובי פוטר ישב בחוץ ובהה באומללות בשיחים.

פתאום השיחים הביטו בו בחזרה.

שתי עיניים ירוקות הופיעו מבין העלים.

אבל אז, בקיצור, דאלי הופיע וירד על דובי שאף אחד לא שם לב שיש לו יום הולדת ושאין לו חברים, אז דובי הפגוע עד עמקי נשמתו הפחיד את דאלי באמצעות קסם מזויף.

מפה לשם הוא עבד בחוץ עד הערב.

דובי הלך לחדר שלו עד קצות האצבעות, סגר בשקט את הדלת ופנה להתמוטט על המיטה.

הבעיה היתה שמישהו כבר ישב שם.

דובי הצליח לא לצעוק בקול, אבל רק בקושי. ליצור הענק על המיטה היתה פרווה שחורה, שופעת ומבולגנת על החלק העליון של ראשו הגדול, עור חלק, בהיר ונטול קמטים עם פרווה דלילה במיוחד בשאר הגוף, אף משולש, קטן במיוחד ביחס לפנים עם נחיריים בולטות במיוחד, אוזניים קופיות קטנות וצמודות לראש, ועיניים שקועות בצבע ירוק עמום.

דובי ידע מייד שזה מה שהסתכל עליו הבוקר מתוך השיחים.

היצור קם מהמיטה וקד קידה עמוקה כל כך עד שקצוות פרוות ראשו נגעו בשטיח.

הוא ניסה להזדקף אבל התקרה לא היתה מספיק גבוהה בשבילו והוא חבט בה את ראשו.

דובי שם לב שהיצור לובש משהו שנראה כמו ציפה ישנה של שמיכה עם חורים לראש ולידיים, ואזור חלציים שנראה כאילו הוא עשוי מציפית של כרית.

"אה- שלום," אמר דובי בעצבנות.

"דובי פוטר," אמר היצור בקול עבה וחזק, שדובי היה בטוח כי אפשר לשמוע אותו גם בקומה מתחת, "זמן הרבה הארי רוצה לפגוש אותו, אדונילי... מאוד כבוד גדול..."

"ת- תודה," אמר דובי והתיישב בכסא שלו.

"מי אתה?" שאל דובי, על אף שהוא שקל לשאול: "מה אתה?"

"הארי, אדונילי. רק הארי. הארי קוסם-בית," אמר היצור.