שיתוף פעולה מוזר

אני: גרהס ועוד מישהו כתבנו יחד את הפאנפיק בשיטה שבה אחד ממשיך את השני בלי לדעת מה השני כתב, מלבד המילה האחרונה בכל משפט.

לדוגמה:

גרהס כותב: אני מאוד אוהב לאכול

              שניצלים

ומישהו ממשיך מהמילה שניצלים, המילה היחידה שהוא רואה, ומה שיוצא זה אני מאוד אוהב לאכול שניצלים הלכו ברחוב והגיעו לאפגניסטן.

וכך זה נמשך עד שזה בונה סיפור שלם, חסר היגיון ומצחיק.

מקווים שתהנו!

כל הזכויות על הארי פוטר שמורות לג'יי קיי רולינג!

הארי פוטר עף על המטאטא שלו, מחפש אחרי הסניץ' ברחבי כל מגרש הקווידיץ' אבל הוא לא

ראה משהו נוצץ. הוא בחן אותו בקפידה. "רון, תראה את זה", קרא הארי. רון הסתובב והביט ביהלום בפליאה. "זה בטח עולה הון!", הוא אמר. הרמיוני גילגלה עיניים. "נו באמת, לא בשביל

זה לא בסדר שפרופסור סנייפ העניש אותו רק בגלל שהוא נשם, במיוחד בהתחשב בעובדה שכל התלמידים בכיתה נשמו והוא לא עשה להם שום דבר. והוא עוד הוריד נקודות לגריפינדור! מה

גריפינדור ניצחה!", קראה מדאם הוץ'. הקול עוד הידהד בראשו של הארי. "הארי, תתרכז!", נזפה בו הרמיוני. הארי התנער, ואז הביט בה. "כן, את צודקת. אנחנו עדיין צריכים למצוא את אבן

החכמים". הוא לא הבין למה הוא רואה ספר שכתוב עליו "הארי פוטר ואבן החכמים!" זה חסר היגיון במידה מתסכלת! והוא לא אהב להיות מתוסכל. ממש לא. מי בכלל אוהב להיות מתוסכל? יש

מישהו עוקב אחרינו, אבל אני לא בטוח מי", אמר הארי. הרמיוני הסתכלה עליו במבט של מה נסגר איתך? הארי שלח לעברה מבט כועס. "לא דמיינתי את זה", הוא אמר. אבל נראה שגם רון

חושב על הרמיוני גריינג'ר ועל החכמה שלה. היא מאוד חכמה. היא כל כך חכמה שהיא זוכרת ספרים בעל פה. כאילו, ברצינות. בעל פה! תן לה שם של ספר, עמוד ושורה והיא תגיד לך מה

כתוב מכתב בכתב יד מסולסל. הארי זיהה את זה ככתב של דמבלדור: לכל מי שקורא את זה, אני מזהיר מראש, לא להשתמש באבן החכמים. כוחה של האבן לא יציב, וזה עלול

לגרום לג'יני וויזלי לקנא. בהצלחה!

שלך, הרמיוני.

אז, זה מה שהרמיוני כתבה לו במכתב? מה היא חושבת לעצמה? שתתבייש במה שהיא כותבת!

צריך ללכת עכשיו", אמר רון. "המקום הזה לא בטוח. האבן יכולה לפוצץ את המבנה. חייבים ללכת

עכשיו!" למה הוא אמר עכשיו? יש הרבה מילים בעולם: קניידלך, טישו, מטאטא, ללכת, אוזניות,

אבדה קדברה!". הארי ראה הבזק. זרקור אור ירוק טס במהירות לחזהו. הארי עצם את עיניו, אבל כלום לא קרה. בדיוק ברגע שפקח את עיניו, הוא ראה סילון אדום מסיט את הקללה. הקיר מאחוריו

התפוצץ. מצחוק. הוא בקושי הצליח לנשום מרוב צחוק.

הוא נזכר בדברים מצחיקים, כמו הבדיחות של פרד וג'ורג', הפעם ההיא שהאגריד הצמיח לדאדלי זנב חזיר והסרט המצחיק ההוא שבו הכלב מת. כי בסופו של דבר, החיים מלאים בצחוק.