החוויה של דן קהיל

קוראים לי דן קהיל.
ויש לי אחות מעצבנת שאוהבת ספרים.
והיום היא גררה אותי לספרייה.
זה היה אחרי מירוץ הרמזים המפרך, שעברנו על מנת לאחד את המשפחה.
פיסקה קהיל אמר לנו שהמלחמה עוד לא נגמרה, אבל הוא נתן לנו חופש.
כן, בטח.
איזו מין חופשה אפשר לבלות בספריה?!
בכל אופן, היינו בספריה.
באכזבה קלה הלכתי למדור ספרי הפנטזיה.
כרך עב כרס של הארי פוטר לכד את עיני.
משכתי בכתפי.
בכל מקרה איימי תיתקע פה מלא זמן.

לקחתי את הספר הארי פוטר ואבן החכמים.
ברגע שפתחתי בעמוד הראשון, נשאבתי לגמרי לתוך העלילה.

זה ספר אדיר!
לא האמנתי שאי פעם אוכל להינות כמו שצריך מספר טוב.
הארי היה ילד בן אחת עשרה שהוא בעצם קוסם.
ההורים שלו מתו והוא נשאר עם הדודים שלו.
הזדהתי איתו.
גם ההורים שלי מתו!
והדרסלים כל- כך מזכירים את דודה ביאטריס, רק שהם יותר גרועים, אז אין לי מה להתלונן.
אחר כך איזה ענק בישר לו שהוא קוסם, והביא אותו להוגוורטס.
הארי התמודד עם כל- כך הרבה דברים.
הוא שיחק בקווידיץ', ושרד את שיעורי שיקויים, ואפילו קרב נגד איזה רשע בשם וולדמורט.
זה כל- כך מגניב!

אני לא זוכר מה קרה אחר- כך.
זה היה מעורפל.
אני זוכר את עצמי קם ולוקח עוד ספר של הארי פוטר.
אני די בטוח שקראתי שם את כל הסדרה.
לפתע שמעתי קול קורא לי.

"היי, קום ! אתה לא אמור להיות בספרייה פרחח !"

שיפשפתי את עיניי וראיתי אישה זקנה וחמורת סבר.
היא לבשה גלימה מוזרה.
"סליחה?", שאל דן. "איפה אני?"
איזו מין שאלה טיפשית.
הרי היה ברור לי איפה אני.
אני אמור להיות בספרייה.
אבל בהחלט לא זכרתי שלספרנית הייתה גלימה.
גלימה שדמתה לגלימה של... קוסמים!
כמובן!
אבל זה בלתי אפשרי.
"מה נסגר איתך? אתה בספרייה!", קראה הזקנה בכעס.
"סליחה, אני חושב שהזיכרון שלי קצת נדפק", אמרתי.
"אתה בספרייה. הספרייה של הוגוורטס ליתר דיוק. אתה מושפע תחת לחש שיכחה במקרה?"
הבטתי באישה בפה פעור.
או יותר נכון במדאם פינס.
"גאדאשאלאוואקה", עניתי לה בכובד ראש.
לפני שמדאם פינס הספיקה לומר מילה לגבי ההברקה שלי הלכתי משם.

פה ושם נפלטו לי עוד כמה הברקות בעודי צועד במסדרונות ומשחזר את התיאורים בספר התואמים באופן מחריד למציאות.
לבסוף ניצבתי מול הדיוקן של האישה השמנה, ומהמראה המפורט והמדויק של התמונה נפלט לי צירוף אותיות שהשפריץ הגיון מכל הכיוונים.
"גרינגודווילה..."
האישה השמנה פערה את פיה בתדהמה.
"אתה הראשון שאומר של הסיסמא כמו שצריך מבלי להתבלבל!"
האישה השמנה הסתובבה על צירה וחשפה את חדר המועדון של גריפינדור.
הארי, רון והרמיוני התרווחו בספות שמול האח.
התיישבתי לידם בלי להבין מה אני עושה בכלל, ואז פתחתי את פי כדי לדבר.
ולא אמרתי סתם דברים.
בלי להתכוון אפילו, סיפרתי להארי את כל מה שקרה לו מהספר הראשון עד הספר השביעי.
ניסיתי לעצור את עצמי אבל לא הצלחתי.
מרוב כעס הארי דחף אותי לתוך האח.
האש שרפה אותי באיטיות, וצנחתי אל חשכת הגיהינום הנצחית.

ואז התעוררתי.
והייתי שוב בספרייה הרגילה.
שוב חזרתי לשגרה.
עד כמה שאפשר לקרוא לחיי שגרה...

הסוף!