תנשום איתי

מעדתי שוב על הרצפות המלוכלכות,שיכורה לגמרי,אבודה לגמרי. הרגישה את ברכיי נסדקות ואת הדם הפורץ מהן,אבל לא היה לי אכפת,היה לי טוב,כמה רגעים של שכחה חפני שאחזור לחיי האפרוריים וחסרי הטעם.

אין לי אף אחד,ואני יודעת שזה לא נכון,יש לי הרבה אחדים,פשוט אין אף אחד שיודע לעזור לי. אני רק רוצה שמישהו ינער אותי ויוציא אותי מהמעגל הבלתי נגמר הזה. אני מרימה את עצמי מהמדרכה ומרגישה את גופי רועד. אני כל כך נואשת וחסרת אונים אז אני פשוט צוחקת,צחוק בלתי נשלט,מתגלגל אבל לא אמיתי.  אמא אחת מכסה את העיניים של הבן שלה כשהם עוברים על ידי. לפחות הוא חלק ממשהו. אני סתם בן אדם עלוב במעגל המשמים של החיים. אין לי תכלית,אני מרוקנת לגמרי,כמו פחית של קולה או בקבוק בירה.אירוני שאני חושבת על בקבוקי בירה שאני שיכורה.

אין לי כבר כוח לעצמי. אני נואשת לחלוטין. אבל אני לא אתאבד, אין לי את האומץ ומה שצריך לקרות,יקרה גם אם זה אומר שאני אגמור כרווקה מזדקנת אלכוהוליסטית שתקועה בעבר. 

אני רק רוצה להיות מסימפוניה של מישהו,כי הסימפוניה שלי נתקעה,המלחין לא רוצה להמשיך כי היא גרועה. וזה לגיטימי לגמרי,החיים שלי גרועים.

אני מנסה לנשום, הנשימות שלי עדיין שטחיות,אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה נשימות,אני מעדיפה לקרוא לזה 'חירחורים'.

אני מרגישה את הסנדוויץ' הנקניק הישן שלי עולה לגרון ונפלט החוצה ללא שליטה בקול מזוויע, אני כורעת על הרצפה ומוציאה החוצה הכל. 

אני שומעת אנשים ממלמלים שצריך להתקשר למשטרה.

אידיוטים.

הם רק מקשקשים ומתחסדים,אם הייתי מפריעה להם,הם היו מתקשרים בעצמם.

אני קמה ומקרטעת לביתי הנפלא,שקניתי אותן עם ארוסי לשעבר,שנהרג בתאונת דרכים.

ועכשיו, אני אבודה,לגמרי, כי נהרס לי קונצרט חיי.

לגמרי.

ואני רק צריכה שמישהו יחזור לנגן את סימפוניית חיי.