משחקי הקסם

"נורי, תפסיק להתנגד!" קראתי בזמן שסגרתי את הכלוב החדש של נורי והוצאתי ממנו במהרה את ידי השרוטות. נורי הוציא יילול מאוד לא מרוצה. הילדה האדמונית הפילה בטעות כמה ספרי לימוד.
"פרים? מה זה הרעש הזה?" אמרה אמא ונכנסה לסלון. היא פתחה את פיה. התרוממתי מהכלוב שהיה על הרצפה. "היי אמא, תראי, אני יודעת לעשות קסמים!" קראתי ונפנפתי בשרביטי. הכוס מהערב הקודם נפלה דרך השולחן והתרסקה על הרצפה. "אוי, פרים, קסמים זה משהו שצריך ללמוד." אמרה הילדה הזרה. "רפרו, ווינדארדיום לביאוסה." אמרה שוב פעם עם תנועות שרביט תואמות. הכוס תיקנה את עצמה ועפה אל מעל השולחן. לא יכולתי לעצור את עצמי מלמחוא כפיים. "תירגעי, זה רק כמה לחשים בסיסיים. אם אני לא טועה ווינגארדיום לביאוסה הוא הלחש הראשון שלומדים." הפסקתי למחוא כפיים. "אבל בכל זאת זה היה ביצוע מאוד טוב. ואני רק בשנה השלישית שלי..." היא הפנתה את מבטה אל אימי. "גברת אוורידין נכון? ברכותי, הבת שלך היא מכשפה. את הפרטים תוכלי למצוא במכתב." היא הגישה לאמא מכתב שמן עם חותמת שעווה סגולה מוטבעת עליו. "בבקשה תקראי אותו בזמן שאני ופרים מסדרות את חומרי הלימוד שלה." אמא הנהנה והסתכלה עלי במבט שהיה ספק גאה וספק מפוחד, ואולי שניהם. אחרי שהעברנו אחת לשנייה את הספרים שהילדה הפילה. (ביניהם: כישוף בקדרה שנה א'. טיפול בחיות קסומות חלק ראשון. מתכוני שיקויים לשנה א' ולחשים לצעירים. אני לא מאמינה שאני באמת הולכת ללמוד קסם!) אמא רצה אלי וחיבקה אותי חזק. "חשבתי שככה תגיבי." אמרה הילדה האדמונית ודחפה את השקית עם עיני העטלף לתוך התיק שלי. "אמא, למה את מחבקת אותי ככה?" "הוגוורטס היא פנימייה. יש כבר ילדים שחוזרים לבית שלהם כל יום בעקבות מחאה של ההורים. אבל הם מעטים. וזה לא ממש אפשרי שאת חיה בעולם אחר. השרביט שהשתמשתי בו היה שרביט מיוחד שעובד רק במקומות שכבר הוזנו לו מראש ועם תאריכים שהוזנו לו מראש. כל העניין הזה עם השערים הוא מאוד ניסיוני. אז תצטרכי להיות במעונות בית הספר כמו רוב התלמידים." "מתי אני חוזרת הביתה?" "החופשה הבאה שלך היא בחג המולד." "מה זה חג המולד?" הילדה האדמונית הסתכלה עלי כאילו אני משוגעת אבל אז התאפסה על עצמה. "זה עוד חמישה חודשים." "חמישה חודשים? ואני לא אוכל לתקשר עם אמא בשום צורה?" "לילדי תוכנית היפוגריף יש קולר מיוחד ששמים על הינשוף ששולח את ההודעות שלהם. ככה הוא עובר בין העולמות והתוצאה היא העברת ינשופים כמו בדואר רגיל. רק תזכרי להסיר את הקולר כל פעם שהינשוף מסיים להעביר הודעה ולהיפך. מסתבר שזה נורא מגרד להם." "סליחה, אבל איך ינשופים קשורים לכל העניין הזה?" שאלה אמא. "דואר ינשופים, העברת דואר באמצעות ינשופים. אה! שכחתי שמוגלגים לא משתמשים בזה. אז זה מאוד פשוט. כותבים מכתב, ושמים אותו אצל ינשוף. ואז הוא עף אל מי שאת רוצה שיקרא את ההודעה. ואז מי שאת רוצה קורא את המכתב. וכותב עוד מכתב. ונותן אותו לינשוף. ואז הינשוף חוזר אלייך עם ההודעה." "אני אשלח לך ינשופים כל הזמן אמא. עם אוכל, אני אמצע לך אוכל." "כן פרימי, ואני אספר לך מה קרה בפרק של משחקי הרעב." הנהנתי בראשי וטמנתי אותו בסינרה. פתאום קלטתי שהילדה צוחקת. "למה את צוחקת?" שאלתי אותה. "סליחה, אבל, למצוא אוכל? כאילו, לחפש אותו? אם לא תהיה איזה תוכנית דיאטה משוגעת השנה אני בטוחה שזה לא יקרה." "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה. "את רצינית? אף פעם לא הגעת אל שולחן והוא פשוט היה מלא באוכל כי מישהו בישל לך אותו?" בבית אני הייתי ממונה על חימום הבשר והירקות שקטניס צדה וקנתה. פירות היו פחות מזינים מירקות ועולים יותר. אז קנינו אותם רק כמתנת יום הולדת. ובצק היה מצרך נדיר. אמא תמיד עובדת עם הלקוחות שלה עד שעה מאוחרת. אז לא, אני אף לא עשיתי את זה. אבל זה נשמע כמו חלום שמתגשם. "לא" אמרתי בפשטות. "וואו, העולם שלך פשוט מוזר ברמות." אמרה והכניסה את ערמת הספרים האחרונה לתוך המזוודה. "גברת אוורידין, את רוצה להיפרד מפרים עכשיו או לחקות עד לרציף?" "אני חושבת שהשאלה קצת מובנת מאליה." אמרה שהיא עדיין מחבקת אותי. "אז לחקות לרציף? מעולה, ארוחת הבוקר עלי. אני פשוט מתה על איך שהראש המוגלגי שלכם מסתובב שאתם רואים את כול הדברים שלנו.

"תוכנית היפוגריף אנשים. אין מה לראות." אמרה הילדה הג'ינג'ית אל אספסוף של אנשים שהסתכלו עלינו ועל השער מאחורינו. לאט לאט הם התפזרו. "טוב, יש עוד שעתיים עד האספה. מה אתן רוצות לאכול?" בזמן הזה עיני היו עסוקות בלהכיל את כל האנשים והצבעים שהקיפו את הרציף מכל עבר. אני חושבת שלא ראיתי כל כך הרבה אנשים בבאת אחת במשך כל חיי. אבל עכשיו עיני פנו ברגע לחנויות שעמדו ליד הקיר ממולי. וברובם מחרו דבר אחד "אוכל" אמרתי בקול רם. מקונגל פנתה עלי. "כן, אוכל, לא ידעתי שאת עד כדי כך רעבה. מצד שני, את לא האחת שמדדה שרביטים כל הלילה. עכשיו אני קולטת איזה מזל יצא לי. השרביט החמישי הוא זה שהתאים לי." היא הלכה לדוכן אחד מיני רבים וסימנה לנו לשבת בשולחנות הקרובים אליו. בקושי רב פילסנו את דרכנו בין ההמון והתיישבנו בשולחן קרוב עם שלושה כסאות. "עכשיו אני יודעת שתהיי מוגנת פה. לא ראיתי כמות כזאת של בכל החיים שלי גם יחד." "כן נכון? זה מטורף לגמרי שהם לא עושים עם זה משהו כדי לעזור לאנשים אחרים. את חושבת שיש להם בכלל עניים?" הילדה חזרה עם בשר בתוך לחם. "בסדר, זאת הנקניקייה האהובה עלי. היא משנה טעם כל כמה שניות." היא אמרה ושמה את ה'נקניקייה' על השולחן. מיד אני ואמא התחלנו להרים ולאכול אותה. "זה, מיץ צחוק בשבילך פרים. שתרגישי קצת יותר טוב עם זה שאת עוזבת את גברת אוורידין. זה גורם לך לצחוק. קניתי אותו " היא הניחה על השולחן פחית ופתחה אותה. מיד שתיתי אותה גם כן. אי אפשר לדעת מתי יהיה לך מחסור בנוזלים. "וזה בשביל גברת פרים ובשבילי, מיץ דלעת." היא שמה על השולחן שתי קופסאות. גם אמא התחילה לשתות מיד. "היי" אמר ילד בלונדיני ויפה תואר מאחורי הילדה. היא הסמיקה כל כך חזק עד שזה הצחיק. לא התאפקתי ופלטתי קצת מהמיץ. שמיד נספג בתוך הבגדים שלי. "היי, היי לאונרד, היי. יום 'היי' לגמרי אתה לא חושב?" בשלב הזה נראה לי שהיא שכחה שאנחנו קיימות. "כן, כן." הוא אמר בקרירות והפנה אלינו את החלוק הירקרק שלו. "תראי מה עשית! עכשיו פספסתי שיחה עם לאונרד לוציוס מאלפוי. הנער הכי חתיך שאי פעם התקיים ויתקיים! טוב, אני הולכת קצת לרדוף אחריו. ולקוות שהחברים הסלית'רינים שלו לא ישימו לב אלי, להתראות!" היא אמרה ולקחה את הנקניקייה שלה. כמה רגעים אחרי ה'בריחה' הזאת אמא סיימה לאכול והסתכלה עלי. "פרים, השיער שלך מבולגן לגמרי. תני לי לסדר אותו בשבילך." היא הלכה מאחורי והתחילה לפרום את הצמות שלי. "לא אמא, די, זה מביך." "אתמול זה לא היה מביך." "אתמול היה אתמול." "כן, הוא באמת היה אתמול. תגידי, את חושבת שלקטניס יש באמת סיכוי לנצח. תהיי אמיתית." "אני בטוחה בזה." "אפילו שאף אחד מהמחוז שלנו עוד לא זכה במשחקים?" "אחד זכה, ועוד בגמול רבעוני. אני חושבת שהשם שלו מתחיל בה'." הילדה הג'ינג'ית חזרה אלינו בריצה. "גברת פרים, סליחה, גברת אוורידין. את יכולה להיפרד מפרים עכשיו? האקספרס הולכת להגיע ואני רוצה לשמור מקום ללאונרד. אני מתכוונת, לשמור מקום טוב." "כן, אין בעיה." אמרה אימי. ועזבה את שערי כשצמותיי מסודרות. הלכנו אל המסילה. הילדה הסתכלה לימינה. "כן, הינה היא מגיעה." קול קטר התקרב אלינו. "היא?" לפנינו הייתה רכבת. רכבת רכבת. כמו זאתי שאוספת את המיועדים לקפיטול. התחלתי לרעוד בכל גופי. "מה? מה הבעיה שלך? את מפחדת? אני מבטיחה לך שזה בטוח לחלוטין. גברת אוורידין, איזה בחור ממשרד הקסמים יגיעה עוד מאט ויפתח שערים. פשוט תגידי את השם שלך והוא ידע לאן לפתוח אותו. פרים, קדימה." היא עלתה במדרגות אל בטן הרכבת. "סליחה? אבל אפשר להגיד לפרים משהו לפני שאני עוזבת אותה?" "ברור" היא אמרה וממש רצה במדרגות. "פרימרוז אוורידין, רק האל יודע שאני מעדיפה אותך אל פני אחותך. ועכשיו גם את. ועכשיו, ועכשיו אני הולכת לאבד אותך. קודם אבא שלך, אחר כך קטניס, אחר כך את. אני לא מסוגלת לחוות את זה. אני לא מסוגלת לחיות את זה. את מבטיחה לי שאחרי שאת מסיימת את הבית ספר הזה את נשארת בעולם הקוסמים. עדיף שתהיה שבעה ובודדה מאשר גוועת ברעב ומוקפת חברים. למדתי את זה בדרך הקשה. רק, תחזרי בחיים. פשוט תחזרי בחיים." "אני אחזור." אמרתי לאימי וחיבקתי אותה חיבוק אחרון. הבטתי במדרגות שעכשיו נראו הרבה יותר תלולות. וידעתי שאני צריכה לעלות עליהן.

הפרק הקודם		הפרק הבא