מכתב

"למקסון היקר,"
התחלתי לכתוב את המכתב הזה ודמעות עלו בעיניי.
"אני יודעת שאכזבתי אותך, אבל אני באמת אוהבת אותך. אני אוהבת אותך, מקסון, ואתה כל חיי."
דמעותיי נפלו על דף המכתב והחתימו את הדיו במים. אבל לא היה לי אכפת.
"אני רוצה להסביר לך למה. אני רוצה להסביר לך על כל מה שקרה."
הבטתי שוב בדף, אבל לא ראיתי שום דבר מלבד דיו שחור מוכתם על כל הדף.
פרצתי בבכי ולא יכולתי להמשיך. לאחר כמה דקות נשמעה נקישה חלושה על דלת החדר. פתחתי אותה בלית ברירה, ולא ציפיתי לראות את מקסון שעמד מולי.
כבשתי את דמעותיי והוא נכנס לחדר.
"אמריקה, אני מצטער. את לא יודעת כמה," אמר מקסון והביט בעיניי.
"זה בסדר..." מלמלתי ופניתי להביט בדף המוכתם בדיו.
מקסון השפיל את מבטו וראה את המכתב בידי, והתחיל לדבר. "מה זה?" הסקרנות שבקולו ניפצה את כל חומותיי.
"אני רוצה לעזוב." אמרתי ולא העזתי להביט בעיניו החומות.
"אמריקה, בבקשה אל תעשי לי את זה," קולו של מקסון נסדק כשהביט בי.
"בבקשה, אני מתחננת. אני רוצה לעזוב. אני רוצה לחזור הביתה." הדמעות כמעט ופרצו מעיניי; אבל הצלחתי להחזיק בהן עוד קצת.
מקסון עזב את החדר. התיישבתי ליד השולחן והמשכתי לכתוב את המכתב.
"מהרגע שהגעתי הרגשתי לא שייכת. אתה יודע את זה, מקסון. אתה יודע איך הרגשתי."
הבטתי בדלת החדר, מצפה לראות שם את מקסון, אבל הוא לא היה שם.
"אבל אני ידעתי שמתישהו אני אחזור הביתה. מתישהו אתה תדיח אותי או שאני אבין שאני לא בנויה לזה."
המכתב לא נראה כמו מכתב. הוא היה מכוסה כתמי צבע.
"אבל אתה תמיד צריך להבין את זה. אני אוהבת אותך מקסון, תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך."
הכנסתי את המכתב למעטפה. צילצלתי בפעמון שקורא למשרתות וביקשתי מלוסי למסור למקסון את המכתב.
"אל תדאגי, מיס, אני בטוחה. שהוא יבין את זה," אמרה לוסי ויצאה מהחדר.

אם צריך אז הנה המכתב במלואו:
"למקסון היקר,"
"אני יודעת שאכזבתי אותך, אבל אני באמת אוהבת אותך. אני אוהבת אותך, מקסון, ואתה כל חיי."
"אני רוצה להסביר לך למה. אני רוצה להסביר לך על כל מה שקרה."
"מהרגע שהגעתי הרגשתי לא שייכת. אתה יודע את זה, מקסון. אתה יודע איך הרגשתי."
"אבל אני ידעתי שמתישהו אני אחזור הביתה. מתישהו אתה תדיח אותי או שאני אבין שאני לא בנויה לזה."
"אבל אתה תמיד צריך להבין את זה. אני אוהבת אותך מקסון, תמיד אהבתי ותמיד אוהב אותך."