תולעת ולא איש || אביטל

בע"ה

שם הפאנפיק: תולעת ולא איש

תקציר: זנב תולע (=פיטר פטיגרו) מת. מה הוא יפגוש כשנשמתו תפרח מגופו ואיך יתמודד עם הזכרונות שמאיימים להציפו?

ז'אנר: אנגסט

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: ג'ן

דירוג: R, מבחינת תאורי אלימות בלבד.

הפאנפיק מבוסס על קניינה הרחוני של ג'יי קיי רולינג, ואין בכוונתי להרוויח ממנו כל סכום שהוא.

אשמח לת"ב. מקווה שתהנו (:

התעוררתי במקום שקט ושלו שנראה ריק מכל נפש חיה. הסתכלתי סביבי, נזכר במאורעות שקדמו להתעוררות שלי במקום המוזר הזה, שבעמקי לבי ידעתי מה הוא.

נשלחתי לוודא את הימצאם של פוטר וחבריו במרתף אחוזת מאלפוי, פתחתי את הדלת החורקת ודמויות כהות קפצו עליי. תפסתי מישהו והתכוננתי לצעוק ואז מתתי. פוטר עורר את רחמיי.

הנעתי בראשי באי אמון - מתתי כי רחמיי התעוררו על פוטר? זה נשמע לי לא הגיוני! פתאום הבנתי את תכניתו הגדולה של אדון האופל. איך יכולתי לבטוח בו? לראות בו מושיע?

אני הייתי, בדיוק כמו כל האחרים, כלי משחק בידיו האפלות. איך התעלמתי מהרמזים הברורים שהקיפו אותי? הייתי כל כך טיפש…

התקדמתי לכיוון אמצע החדר. דלת הופיעה למולי. נכנסתי והופתעתי מכמות הכדורים הרבה שהתעופפה בפנים. הסתכלות קרובה לימדה אותי שכולם רגעים שהוקפאו, רגעים שאבדו ואינם עוד.

נגעתי בכדור אחד וחפנתי אותו בכף ידי. הכדור התרחב מאד ובלע אותי בתוכו.

ילד קטן ונמוך קומה ישב על הרצפה בסלון והתייפח. התקרבתי לראות במי מדובר והתחלחלתי ממה שראיתי, מרוב בהלה נותרתי עומד על מקומי ללא תזוזה.

הילד בכה זמן רב ואף אחד לא ניגש אליו לפייסו. לאחר דקות ארוכות קמה ממקומה אשה תמירה וניגשה אליו כשמערוך גדול מוחזק בין ידיה החזקות: "פיטר, די כבר עם זה!" היא צעקה, "אמרתי לך שלא תקבל היום ארוחת ערב ולא משנה מה תעשה! ההתנהגות שלך עברה את כל הגבולות!"

היא הרימה את המערוך והנחיתה אותו בכוח על הילד המסכן שצפה המום במעשיה.

עצמתי את עיניי בחוזקה וחיכיתי שזה ייגמר. הכדור התקטן וכדור חדש בלע אותי בתוכו.

הילד שגדל מעט עמד ליד מיטה רחבת ממדים והתחנן לתשומת ליבה של אמו. "אמא, אני חייב לצאת כבר להוגוורטס. עוד מעט אני אפספס את הרכבת!"

מענה מרוגז השיב לו: "אין לי כח לקחת אותך. תלך בעצמך ואל תחזור לעולם." הילד הסתכל על אמו בתדהמה והתאפק שלא לפרוץ בבכי.

הוא יצא מהחדר בטריקה חזקה ולאחר זמן קצר טרק את הדלת של הבית ויצא החוצה. רק בחוץ הרשה לעצמו לפרוק ולבכות את נשמתו. הוא הושיט את ידו ועלה על האוטונוס שהגיע.

הופתעתי לגלות שגם כעת זולגות דמעותיי מזכרון הנטישה הכואב הזה. לא הייתי מוכן לכדור הבא שהגיע.

"פיטר פטיגרו" - נשמע קולה של פרופסור מקגונגל והילד הקטן מעד בדרכו אל השרפרף. הוא התיישב וחבש את המצנפת שהגיעה עד לכתפיו. הוא ישב שם שעה ארוכה  ומתנועות גופו נראה היה שהוא עצבני. הנוכחים באולם התלחשו בשקט והחלו לגחך.

לאחר עשר דקות מורטות עצבים המצנפת צעקה: "גריפינדור" והילד בהקלה, אך בבושה ניכרת, רץ אל שולחן גריפינדור.

ילד בעל שיער שחור מבולגן וקומה ממוצעת שהתמיין רגע קצר לפני כן טפח על כתפו בעידוד.

נשימתי נעתקה. מנת הסבל שעברתי בעבר והופיעה למול עיניי כעת בשנית וטרדה את מנוחתי. ג'יימס פוטר נראה צעיר כל כך ודימיתי לראות אשמה בפניו.  פחדתי ממה שאראה בכדורים הבאים.

פיטר ישב על הרצפה והתרכז בספר שהונח לפניו. "תתרכז, פיטר!" נשמע קולו העצבני של ג'יימס פוטר, "אני צריך ללכת עוד מעט!"

פיטר אימץ את כל יכולת הקסם שלו וניסה שוב. הוא ניסה שוב ושוב ושוב ובסוף הצליח. הדמות שלו נעטפה בענן לבן ולאחר רגע נראה עכברוש קטן וחום על הרצפה.

ג'יימס נראה כמתאמץ לכבוש את צחוקו. "זו חיה מעניינת," אמר בקול, "נהדר, פיטר. הצלחת!"

העכברוש התעטף בענן לבן בשנית ולאחר רגע הופיע שם פיטר מחדש. חיוך זורח על פניו העכבריות.

החלטתי לנסות להפוך לעכברוש שוב, אבל שרביט לא היה בידי. ניסיתי לעשות את הקסם ללא שרביט וזה לא עבד. למה חשבתי שאוכל לעשות קסמים? צחקתי על עצמי, ואיכשהו הצחוק היה מדכא. אני מת. הזכרונות האחרונים גרמו לי לרגש שלא הרגשתי שנים. הצער עלה בי והתחיל להציף אותי.

"תישבע אמונים!"צעק וולדמורט, "קרושיו!"

"ת..ת...ת...תרחם עליי!" צרח פיטר וצרחתו הייתה נוראה: "אני נשבע אמונים. אני נשבע!"

"לא, לא ככה." חייך וולדמורט את חיוכו הקר והסדיסטי, "אצלי נשבעים בכאב, תולעת. שתקבל מנה נוספת?"

"לא...לא... " זחל פיטר לרגליו של וולדמורט, "רחמים! אני נשבע להקדיש את כל חיי לאדון האופל! אני נשבע! אני נשבע! אני נשבע!"

וולדמורט התהלך סביב ובעט בפיטר שהתכווץ. "ובכן, בסדר. ועכשיו רק זה כדי להזכיר לך מה קורה למי שמפר את אמונו של אדון האופל," הוא גיחך וצעק "קרושיו!" צופה בהנאה בלתי מוסתרת בפיטר המתכווץ וצורח את נשמתו.

"כואב, תולעוני?" שאל וולדמורט ברכות, "אל תשכח לעולם למי נתונה אמונתך."

"לעולם לא," השיב פיטר והקיא על הרצפה. הוא הרים את ראשו בחשש וולדמורט חתך חתך איום בפרצופו, "אדם מגעיל. תדע מעתה לא לעשות דברים כאלה לידי!" הוא ירק בפעם האחרונה על פניו של פיטר ויצא מהחדר במהירות.

על הרצפה נותר אדם שבור, מבולבל ועל פניו הבעת פחד איומה, כפני מת.

פיטר כיסה את עיניו בכפות ידיו. הזיכרון האחרון גרם לנפשו לסעור שוב. הוא התיישב על הרצפה וכבש ראת ראשו בידיו. זה העונש המגיע לרשעים? שאל את עצמו, להתייסר ולהרגיש את הרע שוב ושוב?

הצלקות שמזמן כבר לא הורגשו התעוררו לצרוב ולכאוב מחדש, מכוח הזיכרון. פיטר נשכב והחל לצרוח ולהתחנן לרחמים, כמו עובר חסר אונים. אך אף אחד לא שמע אותו.

"סוף סוף זה קרה!" זחל פיטר לרגלי וולדמורט, "הפוטרים עשו אותי לשומר הסוד שלהם!"

וולדמורט קם באחת ועיניו רשפו, "כן, זה קרה סוף סוף. אף אחד לא מצליח להימלט מפניו של אדון האופל… גם לא הילד פוטר הקטן." הוא ליטף את נגיני שהתקרבה אליו מאחור, "זה בסדר, נגיני. תתאפקי רק עוד קצת, עוד כמה שעות  ותוכלי לאכול את הבשר של הילד כמה שרק תרצי." הוא המשיך ללטף אותה ברכות, כשעונג מעטר את פרצופו.

פיטר נישק את הרצפה שוולמודט דרך עליה ואמר: "א… אדוני, אתה… אתה הבטחת."

"אני הבטחתי?" גיחך וולדמורט, "בסדר, כידוע לך אני תמיד מקיים הבטחות, נכון - תולעוני?" הוא שלח לעבר פיטר קללת קרושיאטוס וצפה בו צורח ומשתולל. פיטר נראה אומלל והתייפח על הרצפה.

וולדמורט הרים את שרביטו: "התגמול שלך, רודף בצע שכמוך," הוא זימן מחדר סמוך שק ענק מלא באוניות שהונח לפני פיטר. הוא יצא מהחדר בסערה בלא להוסיף מבט.

פיטר התבונן בזהב באהבה בלתי מוסתרת. עיניו הזוהרות לא הועמו למרות הכאב.

כן, זה היה הרגע המאושר בחיי, חשב פיטר, הרגע שבו יכולתי למסור את אויביי לאדוני… הרגע שבו הרגשתי חשוב. שליח. מורד.

קולות צעדים נשמעו ממרחק. הוא הסתובב ופניו חוורו ואיבדו כל צבע. ג'יימס פוטר קרב מבעד לדלת, נראה נאה יותר וצעיר יותר מאי פעם, בשיא מיטבו. הוא התבונן בפיטר בתיעוב.

"אני מצטער, ג'יימס," אמר פיטר בקול חרישי.

"לא, אתה לא, תולעוני. אם כן, הייתי יודע" סינן ג'יימס בשלווה. הוא סב על עקביו וחזר כלעומת שבא. פיטר ניסה ללכת אחריו אך הדרך הייתה חסומה בפניו.

הוא נותר לבד בחלל גדול עם חוויות קשות, יודע שכולם הגיעו לאמת ונמצאים ביחד, הקרבנות שמתו בגללו. הוא חייב להתמודד עם הזכרונות המסייטים, לנצח.