כריסטופר וולס

תודה לנגה המקסימה על הביטוא (: 

פרק 2

בסמטת דיאגון

בשבוע שאחרי יום-הולדתו בילה כריסטופר את רוב זמנו באוויר. 
אמו כישפה כמה כדורים כדי שינסו לחבוט בו ולהפיל אותו מהמטאטא (זה לקח המון שכנועים מצדו של כריסטופר; הוא היה חייב להבטיח לגברת וולס שהוא יעוף בזהירות, קרוב לקרקע ומבלי להתחכם) וגם כדור אחד קטן שיתפקד כסניץ'. כריס עצמו טס עם הקוואפל ביד וניסה להבקיע לאחד משלושת החישוקים שאביו בנה לו כשהוא עוד היה בחיים. החישוקים היו די קטנים, מכיוון שכריס היה צעיר כשהם נבנו, אבל גם אותם גברת וולס כישפה, כאשר כריס התקבל לנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור. 
אחרי שהוא התעייף מלשחק קווידיץ' ולעוף, כריס התיישב בקונכייה שלו. בסלון הבית הייתה פינה אחת עגולה שהייתה ממש כמו בית קטן בתוך הבית הגדול יותר. זה היה עוד אחד מאותם דברים שאדון וולס בנה עבור בנו כשהוא היה צעיר, ושגברת וולס הגדילה כך שבנה היחיד יוכל להשתמש בהם גם עכשיו, כשהוא גדל. בקונכייה היו שמיכה וכריות וזה היה המקום בו כריס אהב לקרוא. כעת הוא קרא את "מוגלגים: קיצור תולדותיהם", מתנת יום-ההולדת שקנתה לו חברתו הטובה אלמה. 
הוא קבע להיפגש עם חבריו בסמטת דיאגון ב-26 לאוגוסט, קצת קרוב מדי לתחילת הלימודים לטעמו של כריס, אבל זה היה היום היחידי שכולם הסכימו עליו. 
הוא לא ראה את שני חבריו הקרובים מאז סוף שנת הלימודים הקודמת. אלמה טיילה בדרום עם משפחתה ותומאס נסע לניו-יורק לבקר את אחיו הגדול, קרוסבי. 
קרוס פגש במכשפה אמריקנית בזמן כנס גדול ביפן, התאהב והתחתן; הייתה להם תינוקת קטנה והם גידלו צמחי מרפא. תומאס עוד לא ראה את האחיינית שלו, אז הוא נסע עם הוריו ואחיו השני, ג'רמי (שבדיוק סיים את לימודיו בהוגוורטס), לבקר באמריקה. תומאס כתב כמעט כל שבוע ובעיקר סיפר כמה קהילת הקוסמים בניו-יורק משונה ולא חברותית במיוחד. כריס ניסה לחשוב האם קוסם אמריקאי שהיה מגיע ללונדון היה מוצא את קהילת הקוסמים הבריטית חברותית. הוא רצה להאמין שכן, אבל לא ידע להגיד בביטחון. 

הימים חלפו להם, ואת רובם בילה כריס לבדו. אמו עבדה במשך רוב שעות היום והוא נשאר עם הספרים, המטאטא והינשוף שלו, הוקו. 
בבוקר של ה-25, כריסטופר הסתכל על עצמו במראה וחקר את השפם הקטן שצץ לו לפתע מעל שפתו העליונה. אלו היו שערות קטנות, אבל היו לא מעט מהן, יחסית לאזור בו לא היו שערות עד ממש לא מזמן. כריס נגע בשפמפם הקטן שלו ואז הרים את מבטו אל שיערו החום, אותו הוא ירש מאמו, זה היה חום מבריק ופרוע. עיניו היו כמעט צהובות, כמו של אביו. היה לו אף קטן וישר ושפתיים יחסית מלאות, והוא גבה לא מעט בשנתיים האחרונות, דבר שכנראה לא היה צריך להפתיע אותו, בהתחשב בעובדה ששני הוריו היו די גבוהים. 
"כריסטופר!" קולה של גברת וולס יכול היה להגיע לדציבלים גבוהים במיוחד. כריס נבהל ומיד התחיל להתלבש, בזמן שהוא צועק לאמו שהוא כבר מגיע. 

אל סמטת דיאגון הם הגיעו דרך האח בביתם. הם השתמשו באבקת פלו ונכנסו אל תוך ההמון הצבעוני והרועש של אחד המקומות המופלאים בעולם הקוסמים, לדעתו של כריס לפחות. 
הוא תמיד אהב לבקר בסמטה, ולפעמים היה הולך לשם עם אמו בבוקר. בזמן שהיא עבדה, הוא נהג להסתובב ולדבר עם אנשים, לשבת בכרך ודף בע"מ ולקרוא ספרים, להסתכל על חיות משונות ומטאטאים מהירים, וכמה פעמים הוא אפילו נכנס לגרינגוטס לבדו, סתם כך כדי להתרשם מהמקום ולדמיין את עצמו ניגש לאחד משולחנות הקבלה ומבקש לראות את הכספת הגדולה שלו. 
אבל ככל שהוא התבגר, כריס מצא את עצמו הולך לסמטה רק כדי לרכוש דברים לבית-הספר או להיפגש עם חבריו פעם או פעמיים במהלך הקיץ. החופשה הזו למשל, הוא ביקר בסמטה רק פעמיים. באמצע חודש יולי, סתם כדי לבקר עם גברת וולס, והיום, כדי להיפגש עם אלמה ותומאס. 
הוא מצא את חבריו במקום בו הם קבעו, מחוץ לחנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי, אחת החנויות המיתולוגיות בסמטה; היא נפתחה בזמן המלחמה השנייה מול אדון האופל, ואחד מבעליה נרצח בעת הקרב על הוגוורטס. 
הם בדרך כלל לא נכנסו לשם לקנות דברים כשהם בילו שלושתם ביחד. ככל שהם התבגרו הם מצאו את עצמם נכנסים פחות ופחות לחנויות בסמטה, ובמקום פשוט שותים או אוכלים משהו, מסתובבים ברגל ומדברים. הפגישה בסמטה הייתה אך ורק מטעמי נוחיות מכיוון שהיא היוותה מקום מפגש גדול וסגור עבור כל הקוסמים, והחנויות שם היו רק תוספת נחמדה. אבל הם אהבו להיזכר בסיפור של החנות ולראות את גיבור המלחמה, ג'ורג' וויזלי, בזמן שהוא מספר סיפורים לילדים וזורק זיקוקים קטנים לאוויר. הוא כבר היה מבוגר, עם שיער ארוך ולבן וזקן שעיטר את מרבית פניו. פנים שראו ועברו המון. לפחות עכשיו יש שלום, חשב לעצמו כריסטופר לא פעם כשעיניו נפלו על ג'ורג' הזקן. 
אלמה לבשה שמלה סגולה קצרה עם הדפס של חתולים שחורים מגרגרים. היה לה שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות-כסופות, שפתיים דקות ולחיים מלאות. את שיערה היא עיטרה בפרח סגול שתאם לשמלה שלה. תומאס היה כמעט ההפך ממנה. לבוש בבגדים שחורים ואפורים, שיער שחור וקצר, אף ארוך, עיניים שנראות כמעט חסרות צבע ולחיים חזקות. הוא לא היה יפה במיוחד, אבל הוא היה שרירי וגבוה יותר מכריסטופר. 
"שכחנו שהתקבלת למסדר מרלין, דרגה ראשונה," אמר תומאס. 
כריס הביט בו בבלבול. 
"הוא מנסה לצחוק עלייך כי אחרת," הסבירה אלמה בקול משועמם. 
"משעשע," אמר כריס והתחיל ללכת, חבריו עוקבים. 
"אז, איך היה הקיץ שלכם?" שאל כריס. 
"אני לא יודעת מה ההורים שלי חשבו כשהם החליטו שנבלה את החופשה בדרום. אנחנו לא ממש אנשים של טבע, אתה יודע," ענתה אלמה. 
"אמריקה!" תומאס נכנס לדבריה מבלי לשים לב בכלל. "למי אכפת מאמריקה! כולם שם קרים כמו ארטיק ואומרים מילים מוזרות. אתם יודעים שהם קוראים למוגלגים אל-קסם?" 
"כן," ענו אלמה וכריס ביחד, צוחקים. 
"שטויות," אמר תומאס בביטול. 
"מה איתך?" שאלה אלמה את כריס. 
"בעיקר בבית. קראתי הרבה וטיילתי בסביבה, עפתי המון וכתבתי קצת. שום דבר מרגש." 
"המטאטא!" אמר לפתע תומאס. "איך הנימבוס?"
מהרגע הזה ועד אחרי שהם הזמינו גלידות בליגדרייה של פלוריאן פורטסקיו, דברו תומאס וכריס על מטאטאים וקווידיץ', איזה מטאטא יותר טוב ומי תזכה השנה באליפות הקווידיץ' של אנגליה. 
"פודלמרי יונייטד," אמרה לפתע אלמה. שני הבנים הביטו בה בתדהמה. 
"מה?" היא שאלה. 
"מה לך ולקווידיץ'?" שאל תומאס. 
"מה לך ולפודלמרי יונייטד?" שאל כריס. 
"החלטתי שאני אוהבת קווידיץ' השנה. אתה בקבוצה - " היא הסתכלה על כריס, "ואתה תתקבל השנה, אני בטוחה." היא הביטה בתומאס, שינסה לקבל את תפקיד החובט השני אחרי פרישתו של רוג'ר דרי. "ואפשר להגיד שהתאהבתי קצת בלורי קיינלי." 
לפתע היא נראתה קצת נבוכה. לורי קיינלי הייתה המחפשת של פודלמרי יונייטד, אחת המחפשות הטובות ביותר באירופה והמחפשת של הנבחרת הלאומית של בריטניה. היא הוציאה ספר על חייה במהלך הקיץ בשם "אני, מחפשת", וזו כנראה הייתה הסיבה להתלהבות הפתאומית של אלמה מקווידיץ'. הספר הפך להיות פופולרי במיוחד במהלך החודשים האחרונים. 
"אני אוהב את העניין הזה," אמר לבסוף תומאס כשסיים את הגלידה, מדבר אל אלמה.
"תודה," היא אמרה. 
"כן, אבל את טועה לגמרי לגבי פודלמרי," אמר כריס. 
"לגמרי," הסכים תומאס. 
הוויכוח הזה נמשך זמן רב. 

אחרי הגלידה הלכו החברים לקנות ספרים לשנה הקרובה, גלימות חדשות, שכן כל השלושה גבהו למדי במהלך החודשים האחרונים, ולבסוף קנתה לעצמה אלמה ינשוף. 
הינשוף הקודם של אלמה היה של אחיה הגדול והוא כבר היה זקן למדי. בסוף שנת הלימודים הקודמת הוא נפטר, ועד עכשיו היא השתמשה בינשוף המשפחתי. לקראת פתיחת שנת הלימודים החליטו מר וגברת קובריק לקנות לבתם ינשוף חדש. היא הייתה קטנה וכמעט צהובה עם עיניים ירוקות. 
"איך תקראי לה?" שאל כריס. 
"אני צריכה לחשוב על שם טוב. תן לי כמה ימים." 
אחרי כמה כוסות של מיץ דלעת קר במיוחד ועוד סיבוב מסביב לסמטה, בעוד השמיים מקבלים גוון כתום-סגול, החברים התיישבו על הרצפה באחת מהפינות השקטות של הסמטה. הם המשיכו לדבר במשך שעה שלמה.
אלמה ספרה על החוף הארוך בדרום והמים הנקיים ועל מכשפה מבוגרת שהבהילה כמה מוגלגים כשהיא כשפה מדוזה. אדון קובריק קיבל אישור לעשות כמה שינויי זיכרון בקבוצת המוגלגים שחזו במקרה. תומאס דיבר בעיקר על הענף המשפחתי הקטן שנוצר באמריקה; אחיו שהתבגר כל-כך והחליט שקווידיץ' זה משחק לילדים ("חמור!"), אשתו, שהיא ללא ספק האמריקאית הנחמדה ביותר שהוא פגש ("אנחנו עוד נשכנע אותה להגיד מוגל.") והתינוקת המתוקה, ביאטריס. 
אחרי שכריס סיפר עוד קצת על המטאטא החדש שלו, כל אחד מהחברים הימר על חמש חרמשים על ניצחון הקבוצה שלו באליפות הקווידיץ' של אנגליה לשנה הקרובה. 
בסוף כל זה, נפרדו שלושת החברים. גברת קובריק חיכתה לאלמה בקלחת הרותחת וג'רמי, אחיו של תומאס, פגש אותם מחוץ לחנות של הוויזלים. 
כריס ידע שעליו לחכות עוד לפחות שעה עד שאמו תסיים לעבוד אצל מאדם מלקין, אז הוא החליט לעשות סיבוב נוסף בסמטה. הוא אמר לעצמו שהוא ילך עוד קצת ואז יתיישב מחוץ לחנות של מאדם מלקין וייקרא בספר שקנתה לו אלמה שהוא הביא עמו בדיוק לרגע הזה. 
כאשר כריס הגיע לפנייה המובילה לסמטת נוקטורן הוא נעצר והסתכל. זה היה היער האסור של סמטת דיאגון, מקום שמותר רק להביט עליו בתהייה אבל לא להיכנס. הוא ראה שני גברים בגלימות ארוכות מתווכחים וכאשר אחד מהם הסתכל ישירות אליו, הוא הסתובב והלך מהמקום במהירות. 

"נהנית?" קולה של גברת וולס הגיע כמו משום-מקום. 
כריס ישב עם גבו אל הקיר שלצד החנות של מאדם מלקין וקרא בדיוק על מנהיגים חשובים בעולם המוגלגי. הוא הרים את מבטו מהספר העבה וראה את אמו, כמו מגדל גבוה המתנשא מעליו. 
"היי, אמא," הוא אמר. "כן, בואי נלך הביתה." 
הם הגיעו לביתם הצנוע אחרי מספר דקות, ובעוד גברת וולס מתחילה להכין ארוחת ערב, כריס נכנס לספרייה הקטנה של הבית, שהייתה בעצם עליית הגג. היו שם מדפים ארוכים עמוסים בספרים מאובקים שהיו שייכים פעם לאביו של כריס. היו שם ספרי היסטוריה וכישוף, ספרי תחזוקה ובישול וספרים עלילתיים ואגדות. 
כריס קרא המון מהספרים שבספרייה של אביו, שלפי גברת וולס הייתה כעת הספרייה שלו, אבל היה ספר אחד שמשך אותו במיוחד הערב הזה. זה היה כרך עבה במיוחד מאת ג'סטין פינץ'-פלצ'לי, תלמיד לשעבר בהוגוורטס ואביה של המורה לטיפול בחיות פלא, הפרופסור טילדה פינץ'-פלצ'לי. הספר נקרא, "הקרב על הוגוורטס: תיעוד ותוצאות", והוא עקב אחרי האירועים הגדולים של הקרב על בית-הספר והתוצאות שהיו לו על עולם הקסמים.
כריס קרא את הספר מספר פעמים והוא גם לקח אותו עמו בכל שנה להוגוורטס. הוא אהב את ספרו של פינץ'-פלצ'לי במיוחד מכיוון שהוא לא היה סיפור על גיבורים. זה לא היה עוד ספר על הניצחון של הארי פוטר ומפלתו של אדון האופל. זה לא היה ספר שנקרא כמו סיפור אגדה. הוא היה ספר טכני, מחושב, כתוב עם המון דיוק ומידע על אירועים מחרידים שקרו באמת ועל האנשים ששרדו ולא שרדו אותם. זה היה סיפור על האנשים שנאבדו בין השורות של האגדה על פוטר, אנשים שנלחמו למרות שלא קראו להם פוטר או וויזלי, אנשים שלא היו הנבחרים וששום נבואה לא דברה עליהם. זה היה ספר על איך שורדים מלחמה ואיך מתקנים את ההרס שהיא גרמה. 
כריס אהב את הספר הזה והיום הוא הרגיש משיכה מיוחדת אליו. הוא דפדף בין הדפים ונתן לעיניו לנוח על פסקאות כאלו ואחרות. הוא חשב על זה שאם הוא היה בקרב על הוגוורטס, הוא היה אחד מהאנשים שפינץ'-פלצ'לי היה כותב עליהם בספר הזה. הוא היה הזה שנפל בין השורות של האגדה על הגיבור הגדול.

הפרק הקודם		הפרק הבא