אוצרות מהמוות

תשמעו, זה באמת ממש לא נכון, כל מה שמספרים עלינו. שהלכנו, ואז הגענו לנהר ורצינו לחצות אותו, אבל לא היה לנו איך. זה לא נכון שזימנו גשר וחצינו אותו, ואז הוא התגלה לנו.

המוות.

ואני פה כדי לספר את הסיפור האמיתי.

קוראים לי איגנוטוס פברל.

אני לא נחשב למישהו מפורסם כל כך. יש לי משפחה קטנה: שני אחים גדולים, אנטיוכוס וקדמוס, אישה נחמדה ושני ילדים קטנים, ניקולאס ואליזבת. אני לא נחשב לקוסם טוב במיוחד, אבל יש לי כמה תוצרי קסם שראויים להערכה, ומשפחתי אכן מעריכה אותם.

זה קרה ביום בהיר ויפה.

"איגנוטוס! אתה בא?" שמעתי את אנטיוכוס קורא לי.

"כן, השוק בטח יסגר בקרוב!" הוסיף קדמוס.

אכן, התרגשתי ורצתי אל החצר. רתמתי את הסוס ועליתי עליו. זירזתי את הסוס ודירבנתי אותו, ויצאתי מהחצר.

מחוץ לגדר חיכו לי שני אחי הגדולים, אלה שחייתי איתם את כל חיי. שניהם היו ישובים על סוסיהם, עטויים בגלימות, ושרביטיהם נחו בכיסיהם.

גם הם התרגשו לקראת השוק שנפתח היום בבוקר. מרגע שהתוודע לנו על השוק כולנו התרגשנו ותכננו מה נקנה בדוכנים השונים.

"סוף סוף באת!" אמר קדמוס כשראה אותי.

"באמת, הגיע הזמן!" אנטיוכוס הוסיף בכעס.

"נו, העיקר שהגעתי." אמרתי ודירבנתי את הסוס לכיוון מרכז הכפר.

השוק נראה כמו תמיד. אוהלים מעורות חומים ואפורים בשלל גוונים, וסחורה צבעונית בכל דוכן. עשרות קוסמים בגלימות התאספו שם, וניתן היה לראות את האוניות והחרמשים שמנצנצים בשמש.

המשכנו לרכוב עוד כמה דקות ואז ראינו מחזה נורא: העגלות, שעליהן האוהלים, התחילו לזוז לכיוון היציאה מהכפר. כל האנשים התפזרו והכיכר התרוקנה.

התעצבנו מאוד, הרי בנינו את כל עסקינו לחודשים הבאים על השוק הזה, בו נקנה סחורה קסומה למכור לשכינינו. כולם ידעו כמה נצטער אם השוק יסגר לפני שנספיק לקנות משהו.

רק אנחנו ידענו כמה קשה יהיה לחיות בחודשים הקרובים, עד לשוק הבא.

ראינו איך המוגלגים שגרים בכפר נאנחים בסיפוק, אחרי שהצליחו לסגור עוד שוק של קוסמים.

"אתה רואה, איגנוטוס? כל זה בגללך!" הטיח בי אנטיוכוס.

"מה? אני סגרתי את השוק?" שאלתי.

"לא," אמר קדמוס, "אבל אולי אם היינו יוצאים יותר מוקדם היינו מגיעים לפני שהשוק נסגר."

"וכי אני אשם שיש לי משפחה וילדים?" שאלתי באכזבה. לא ציפיתי מאחי להתייחס אלי כך.

"לא, אבל אתה צריך לדעת מה עדיף." אמר אנטיוכוס.

"אין מה לעשות עכשיו." אמרתי ביאוש.

"השוק נסגר." אמר קדמוס.

"ולא קנינו כלום." סיים אנטיוכוס.

"אז מה נעשה?" שאל קדמוס.

"איך אוכל לחזור הבייתה ללא סחורה? אישתי וילדי יתאכזבו נורא!" אמרתי.

"אולי ניצור דברים?" הציע אנטיוכוס.

"ניצור?" שאלתי.

"תמיד היינו קוסמים מוצלחים." אמר קדמוס.

לא רציתי לאכזב אותם ולומר להם שאנחנו סוחרים מוצלחים יותר משאנחנו קוסמים מוצלחים, אז שיתפתי איתם פעולה והושטתי את שרביטי.

"נמציא שרביט!" קרא קדמוס ורץ לעץ הקרוב. "נמציא שרביט ונעניק לו כוח על, כמו..."

כולנו ידענו מה הוא מבקש. מאז החודש שעבר, שבו מתה ארוסתו, קדמוס מבקש רק לחזור אליה, שתחזור מהמתים.

קדמוס חזר עם ענף מעץ סמבוק. הוא היה ארוך מאוד, אולי 35 ס"מ, וחלק מאוד.

"זה יהיה שרביט מושלם!" התלהב אנטיוכוס.

"אז קדימה!" התלהב קדמוס. "מה הלחש?"

אנטיוכוס שרבט את הלחש על הקלף והראה לנו. כולנו הנפנו שרביטים ומלמלנו את הכתוב על הקלף.

"אני רוצה שהשרביט יהיה בילתי מנוצח..." שמעתי את אנטיוכוס לוחש.

"זה יהיה השרביט שלי!" קרא אנטיוכוס בהתרגשות, אחרי שהניף אותו וגרם לעץ הקרוב לצמוח בקסם.

"גם אני רוצה משהו!" אמר קדמוס, ורץ לנחל הקרוב שזרם מאחורי הכיכר. הוא חזר עם אבן עגולה, קטנה ואפורה כל כך עד שנראתה כמעט שחורה. הושטנו שוב את שרביטינו וחזרנו אחרי קדמוס.

"אני רוצה שהאבן תוכל להחזיר מהמתים."

טוב, זה היה צפוי.

"ומה אתה רוצה?" שאל אותי אנטיוכוס.

"לא יודע..." עניתי. מעולם לא נמשכתי לקסמים אפלים, ומה שהיה פה היה האופל בהתגלמותו.

"נו, אתה לא יכול לחזור הבייתה בלי כלום!" אמר קדמוס.

"אז אני רוצה גלימה שתעלים את מי שלובש אותה." אמרתי במשיכת כתפיים.

אנטיוכוס וקדמוס הנהנו, ואנטיוכוס הניף את שרביטו. הוא יצר גלימה כסופה, שהרגישה נוזלית אף שהייתה מוצקה.

נופפנו כולנו בשרביטינו, והענקנו לגלימה את הכוח להעלים כל דבר. זה היה מתיש, וכולנו התמוטטנו על האדמה, אבל בסוף היא הייתה שם: גלימת היעלמות.

עלינו על הסוסים ורכבנו לבתינו, בלי לספר למשפחה על האוצרות שבידנו.

וזהו, עברו השנים. אנטיוכוס סיים את חייו בריב, קדמוס בחר להצטרף לאהובתו המתה, ובסופו של דבר הגיע תורי. העברתי את הגלימה לניקולאס, והצטרפתי אל אחי.

רציתי לומר לכם שזה לא באמת קרה, הסיפור המפורסם. אני מעולם לא פגשתי את המוות בעודי בחיים.