צפרדע שוקולד

נוויל גרר בעצבנות את המזוודה שלו והעלה אותה אל הרכבת. הקרון היה עמוס בילדים שהתרגשו להתחיל את שנתם הראשונה בהוגוורטס ובנערים וותיקים יותר שחזרו מחופשת הקיץ. נוויל רעד כשראה את כל הילדים בקרון והתחיל להזיע בכפות ידיו. טרבור, צפרדעו, הסתכל עליו במבט משונה וקרקר. נוויל התיישב בקרון הראשון שמצא, ליד ילדה משונה עם שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן. הוא שם לב שהיא קוראת צהובון בשם הפקפקן.
טרבור קרקר שוב אבל הילדה לא הרימה את ראשה מהצהובון. נוויל כבר הרגיש שהוא מתחיל ברגל שמאל. הוא גרר את המזוודה הכבדה עד סוף הקרון וקפץ על המושב. הוא התחיל לזמזם שיר ששמע בתחנת הרכבת. ילד שמנמן עם פוני מוזר הציץ לקרון ונעץ בנוויל מבט, אשר שהילד הצעיר לא הצליח לפרש. הוא התעלם בחוסר נוחות והציץ בחלון לשאר הנסיעה. מה שנוויל לא ידע היה שהוא היה קרון אחד בלבד מהקרון של הילד שנשאר בחיים. כאשר נוויל הרגיש שהרכבת קצת סטה ממסלולה, הוא התחיל לחוש בבחילה הולכת ומתווצרת בגופו. הוא החליט ללכת לנשום אוויר ולהסתובב בין הקרונות הריקים, בין היתר גם ללכת לשירותים הרחוקים. הצפרדע האנרגטית נשארה בקרון, משתעממת לה לבדה, אז גם היא יצאה לסיבוב. טרבור קפץ במסדרון המוארך של הקרון עד שהבחין בשני ילדים אוכלים המוני ממתקים. הוא נעץ את עיניו בהלם בצפרדעים חומות שלא הפסיקו לקפץ בכל רחבי הקרון. הוא נאלם והפסיק לקרקר, אלא להביט במחזה בהתרגשות.
"קבל את זה, הארי," הילד הג'ינג'י והחיוור צעק בהתלהבות, "אני הולך לבלוע צפרדע שוקולד בביס אחד בלבד!" אותו הילד העביר את מבטו ברחבי הקרון עד שהרים את הצפרדע הראשונה שעיניו נתקלו בה והכניס אותה לפה. היה לה טעם משונה והיא לא הפסיקה לזוז בפיו אבל בסופו של דבר הוא בלע את כולה בבת אחת. ואז, הוא קלט ששתי הצפרדעים האחרונות שנשארו היו ליד הארי, על המושב למולו. הילד השני פער את פיו בהלם מוחלט והתחיל להתפקע מצחוק. הוא לא הפסיק לדמוע ולצחוק עד כדי כך שכאבה לו הבטן, רון שלח לו מבט נוזף והתחיל להשמיע צלילי הקאה.
"אתה- אתה בלעת צפרדע!"
"די, הארי," הילד המנומש עיווה את פניו בגועל, "אני לא מאמין! אני עדיין מרגישה אותה מתערבלת לי בבטן, איכס!" הוא התחיל לעקם את פניו בכל מיני תנועות מוזרות. "אתה מכיר איזה קסם שיכול להוציא את הדבר הזה מהבטן שלי? אוי, נו באמת, למה התחברתי עם מישהו שלא יודע קסמים?"
באותו הרגע הם שמעו דפיקה על הדלת השקופה של הקרון, שניהם הסתובבו בהפתעה. התייצב מולם ילד גוץ עם שיער מדובלל שנראה מבויש. "היי, ראיתם במקרה את טרבור?"
"מה?" רון שאל והניע את ראשו באי הבנה.
"אה, אמ, הצפרדע שלי, היא קטנה וירוקה עם כתמים שחורים כאלה," הוא מלמל בחוסר נוחות מובהקת. "נראה לי שהיא ברחה..."
רון והארי יישרו מבטים יודעי דבר אחד לשני, אבל הארי מלמל משהו על כך שלא ראה שום צפרדע והג'ינג'י נענע את ראשו במלודרמטיות. הילד שלח להם חצי חיוך והודה להם במבוכה. רון עדיין נגעל מהצפרדע שקרקרה לו בבטן, אבל לא רצה לומר את זה לאף אחד. הוא לא רצה שיזכרו אותו כילד שבלע צפרדע.
"רון?" הארי שאל בבהלה, "מה אנחנו עומדים לעשות?"
"לא יודע, כלום, לא אשמתי שהוא משחרר את הצפרדע שלו ליד הקרון שלנו! זה לא כאילו רציתי לבלוע את הצפרדע הזאת!"
"רון, אנחנו חייבים לעשות משהו, אנחנו לא יכולים שהוא יידע שבלעת את הצפרדע שלנו, אני לא רוצה אויבים. כבר יש לי את וולדמורט הזה, וזה אפילו לא היה באשמתי!"
"מה אתה מציע לעשות?" אמר המנומש והזיז את הפוני הבוהק שלו הצידה.
"אני לא יודע, בוא נלך למצוא צפרדע אחרת, בטוח יש עוד חיות משוחררות בקרונות מסביבנו. בבקשה, נו, אתה גם לא רוצה שידעו מה קרה כאן היום." הוא פלט במניפולטיביות, קצת סחטנות נשמע בקולו של הילד עם השיער השחור. עיניה הירוקות של אמו המנוחה נצצו בהתרגשות מסוכנת. הוא חייך כיודע סוד אל חברו הטרי.
"בסדר."
שני הילדים יצאו, יחד עם העכברוש המשונה של רון ("אני לא רוצה שיאכלו גם אותו!" רון אמר, הוא חש שהעכברוש שלו מסכים איתו משום מה, למרות שלא יכול היה להבין דבר). צפרדע אחת קיפצה בין המעברים, היא נראה כמו הצפרדע שהילד הזה תיאר להם, רק עם נקודות קצת אדמדמות. הארי הניע את ראשו בחוסר הסכמה, "הצפרדע הזאת בכלל לא באותו הצבע!"
"מה זה משנה? זאת צפרדע? כולן נראות אותו הדבר בדיוק." רון הרים את הצפרדע בדחייה גלויה לעין והתחיל לרוץ לעבר קרונותיהם. הוא שם לב שהקרון של הילד היה ריק מאדם, אז הוא שם את הצפרדע בקרון וסגר את הדלת השקופה. הארי הגיע מעט אחרי זה, מתנשף. הוא נאלץ להסכים עם החלטת חברו בלית ברירה, כאשר הילד שחום השיער נכנס לקרונו ומצא את הצפרדע.
הארי ורון שמעו שניהם את שאמר. "טרבור? אתה נראה קצת מוזר," אבל הם לא שמעו שום התנגדות מצד הנער מהקרון הסמוך. סוד שני הצעירים היה ידוע רק להם ולעכברוש שתפס את המקום ליד צדו של רון.
נוויל היה קצר נשימה ושמח לראות את טרבור, חברו המקרקר, שהיה נראה קצת שונה מהרגיל וקרקר פחות משהיה מקרקר בעבר - אבל הוא שמח שמצא אותו. טוב, נו.