פני האדמה

שם הפאנפיק: פני האדמה
שם הכותב: נגה
דירוג: R
שיפ: ג'ן.
ז'אנר: כנראה דרמה
ויתור זכויות: הכל טוב, רולינג

*לפעילות טוויסט בפורום פאנפיקים.

פני האדמה

הארי הגיע למשרדו שבמשרד הקסמים בשעה שבע בבוקר בדיוק. כמו בכל בוקר הוא הסיר את גלימת הקוסמים שלו, זו ריחפה אל מקומה על מתלה המעילים, ומייד ציווה על קנקן התה להניח את עצמו מעל האש שבאח, זו בערה תמיד.
ההילאי פוטר, הילד שנשאר בחיים, גיבור עולם הקוסמים, ראש מחלקת ההילאים לשעבר ושר הקסמים מזה עשרים שנה תפס את מקומו שמאחורי שולחן העבודה באנחה קלה. תאריו הרבים ניכרו בפניו, אלה היו מחורצות קמטים וצלקות שניגלו תחת הזקן הלבן העבות ובלורית השיבה, אך לא בגופו; גם בגיל שבעים הוא היה מסוגל להביס כל אמן דו קרב באנגליה.
הוא שפשף את צלקת הברק הישנה שלו, מהרהר. מתוך המסגרת שעל שולחן העבודה, דמותה של ג'יני שלחה לו חיוך קורן ממקומה על מטאטא המירוץ שהארי קנה לה כמתנת נישואים.
זה היה דגם חדשני במיוחד בזמנו, והארי דאג שהוא יותאם לאשתו באופן אישי. הדגם היה כה מוצלח שהיא המשיכה לרכב עליו גם שנים לאחר מכן. זה היה המטאטא עליו היא רכבה במשחק המקצועי הראשון שלה לאחר הפרישה הארוכה - המשחק בו היא מצאה את מותה בתאונה.
מחשבותיו של הארי נדדו אל אשתו היפה שנלקחה ממנו בטרם עת, ואל שלושת ילדיו, אותם הוא תמיד לימד שהמוות הוא לא הסוף, ושיום אחד הם יראו את אימם היקרה שוב. האובדן הזה היה מה שהניע אותם, וגם אותו, לעשיית מעשים גדולים.
הקומקום שרק. בהינף שרביט הארי מזג תה לספל האהוב עליו, ופנה לעיין בעיתון 'קסם: היום', אותו ערכה ביתו לילי.
הוא בדיוק קרא על הצלחת המחלקה לפיקוח על חיות פלא במיגור הסוהרסנים מבריטניה כשהאח שאגה בפרץ של להבות אזמרגד. פניה של אישה מבוגרת, מוקפים הילה של תלתלים לבנים, הופיעו בין הלהבות.
"הארי," הרמיוני אמרה כברכה.
"בוקר טוב, המנהלת," הארי השיב בקלילות, קם ומתייצב מול האח. "איך אני יכול לעזור לך?"
"אין לי הרבה זמן, הארי," הרמיוני אמרה, עניינית כתמיד. "יש לנו ישיבת סגל בעוד חמש דקות. שמעתי שתפסת אותו."
"נכון," הארי השיב, מציץ בשעונו. "הוא בדרך לפה."
הרמיוני נראתה מעט מסתייגת.
"זו סיבה לשמוח, הרמיוני," הארי אמר לה. "עשרים השנים האחרונות מובילות אל היום הזה."
"אני יודעת," הרמיוני השיבה בחוסר ביטחון מאד לא אופייני. "זה פשוט ש..." היא טלטלה את ראשה. "לא חשוב. אתה צודק."
"אנחנו צריכים לחגוג," הארי אמר. "את ורון - "
"זה לא רעיון טוב," הרמיוני עצרה אותו ברכות עצובה.
הארי הנהן בקבלה. רון עדיין האשים אותו במותה הפתאומי של ג'יני.
"את צודקת. אני לא אמשיך לעכב אותך. תמסרי דרישת שלום לאלבוס."
"אני אמסור. להתראות, הארי."
הלהבות גוועו וחזרו להיות אדומות. הארי הביט לתוכן, המפלצת הזקנה שבחזהו נוהמת בזעם ועצב.
נקישה נשמעה על דלת משרדו של שר הקסמים. פנימה נכנסו שני הילאים צעירים, חניכיו של ג'יימס, שהיה ראש לשכת ההילאים. הם הובילו ביניהם קוסם עלוב למראה.
"משוחררים," הארי אמר להילאים. הם שיחררו את האורח בלי לשאול שאלות ועזבו. "תה, דארקו?"
דארקו מאלפוי לא השיב, רק נעץ בהארי מבט של שנאה עמוקה. הוא היה כמעט קירח, פדחתו מקומטת ומוכתמת, וזיפי זקן לבנים כיסו את פניו השקועות והנפולות. הוא היה רזה, כפוף, עניו שטופות דם. לא נשאר בו זכר מהנער היהיר ויפה התואר שהיה.
"הייתי מציע לך משהו חזק יותר, אבל הפסקתי לשתות לפני שנים," הארי אמר במעט אהדה, חש שלמרות נחישותו של דארקו להיראות אמיץ, הוא רועד תחת גלימתו הבלויה. "אין צורך לפחד. הכל יגמר עוד רגע."
"לא," דארקו המה ברעד. "אתה לא יכול לעשות את זה."
"אני יכול, ואני אעשה," הארי השיב בשלווה, לוגם מהתה שלו. "זו חובתי כלפי עולם הקוסמים. אתה מעדיף לעמוד או לכרוע?"
דארקו טלטל את ראשו את ראשו, נע לאחור בניסיון לפתוח את דלת המשרד, אבל היא הייתה נעולה.
"אולי תעדיף דו קרב?" הארי הציע בנעימות, מניח את הספל הריק על השולחן ביד יציבה. "אתה צריך להבין שאני לא נהנה לעשות את זה. היריבות שלנו נגמרה מזמן, ואני יודע שאתה לא אדם רע. מעולם לא היית. אבל אתה כמו גרורת סרטן בשביל החברה שלנו - אתה יודע מה זו מחלת הסרטן? אם אנחנו רוצים לצמוח, לצאת מהחשכה, אתה צריך להמשיך הלאה."
"זה לא חייב להיות ככה," דארקו התחנן, על סף דמעות.
"זה כן," הארי השיב. "הדרך היחידה לצאת אל האור היא לעזוב את החשכה. אם אנחנו רוצים לחיות על פני האדמה, אנשים כמוך לא יכולים להשאיר אותנו מאחור עם המסורות והדעות המיושנות האלה. אתה מבין?"
"לא," הייתה תשובתו של דארקו.
"לא משנה. עוד כמה דקות הכל יהיה ברור. אתה לא מעוניין בדו קרב?"
דארקו התחיל לבכות. מרחם עליו, הארי ניגש והניח יד על כתפו. הוא נרתע באימה, כאילו הארי היה נחש ארסי או מפלצת, אבל הארי לא הרפה. הוא הוביל את אויבו הוותיק אל החלון.
"לעולם לא היית מסכים לחיות בעולם הזה," הארי אמר. "אתה שונא אותו, והוא שונא אותך. עדיף להמשיך הלאה, אל השלווה."
בניינה של לונדון התפרשו לכל עבר, חלונות הזכוכית נוצצים בשמש החורפית. בשילוב של טכנולוגיה מוגלגית וקסם, החלונות ספגו כל תמצית של אור שמש וניצלו אותו כדי להניע את העולם החדש שלהם. משרדו של הארי שבמשרד הקסמים עמד בראש הבניין הגבוה ביותר, צופה על כל העיר ועל הנהר הרחב.
"אתה מבייש את תואר הקוסם," דארקו סינן עלבון אחרון, לזכר הימים הטובים.
"להתראות, דארקו," הארי אמר.
הוא כיוון את שרביט נוצת עוף החול שלו אל עורפו של יריבו. דארקו רעד. הארי לא היה צריך להגות את מילות הקללה; האור הירוק, זה ליווה את הארי במשך כל ימי חיו, הציף את המשרד, זוהר דרך החלון לעיניהם של כל אנשי העיר, קוסמים ומוגלגים כאחד. דארקו מאלפוי נפל על השטיח ללא רוח חיים.
הארי קרא להילאים לחזור. בעודם מפנים את הגוף חסר החיים מהמשרד, מנהיג הרפובליקה החדשה של בריטניה חזר אל שולחנו ומזג עוד כוס תה.
ג'יני הפריחה לו נשיקה מגב המטאטא שלה. הוא חייך אליה בעצבות. הכל היה טוב.